בין ברירה לתנאי / גיטין כה ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בסוגייתנו מובא ספק של רב הושעיה בעניין דין 'ברירה'; השאלה הנידונה היא מקרה בו אדם שיש לו שתי נשים אשר יש להן את אותו השם אמר לסופר לכתוב גט ולא אמר לאיזו מנשותיו מיועד הגט, אלא אמר באופן כללי: "לאיזו שארצה אגרש". מבואר בגמ' כי גט זה אינו כשר לגרש. משמעות קביעה זו היא שאין דין ברירה. כלומר, אנו למדים שבשעת כתיבת הגט על הבעל לציין למי מהנשים הגט מיועד ואם לא עשה כן הגט פסול.
המשמעות של ההכרעה ש'אין ברירה' במקרה מסוג זה היא שבעת כתיבת הגט על הבעל להיות שלם בהחלטתו לגבי הגירושין ולא ניתן להשאיר פרטים שיתבררו לאחר זמן כמו למי מהנשים הגט מיועד. בנקודה זו נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה; בעוד שרבי יהודה סובר ש'אין ברירה', לדעת רבי מאיר דין 'ברירה' קיים בגיטין. המשמעות של דברי רבי מאיר היא שאמנם כעת לא ידועה מטרת הגט לגמרי אך כזה יתברר בהמשך יהיה הדבר ידוע למפרע.
השאלה היא מדוע גם לדעת מי שסובר כי לא ניתן לכתוב גט ולברר בהמשך למי הוא נכתב ניתן יהיה להתנות את חלות הגט. הרמב"ן מסביר שההבדל בין תנאי לבין ברירה הוא בכך שתנאי הוא מעשה גמור שההחלטה והפרטים לגבי המקרה ידועים, השאלה היא רק אם יתקיים התנאי ואז יכול המעשה. לעומת זאת ברירה לא ידוע לאדם התכלית לשמה הוא עשה את הפעולה ובכדי שיחול הגט על האדם לדעת את התכלית של המעשה שלו.
