הקנאת שטרות
גיטין כ ע"א-ע"ב
"אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. אמר ליה רבא: מאי טעמא? אילימא משום דכתיב וכתב, והכא איהי קא כתבה ליה, ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן! ואלא משום דכתיב ונתן, והכא לא יהיב לה מידי, דלמא נתינת גט היא! תדע, דשלחו מתם: כתבו על איסורי הנאה - כשר.
גופא, שלחו מתם: כתבו על איסורי הנאה - כשר. אמר רב אשי, אף אנן נמי תנינא: על העלה של זית! דילמא שאני עלה של זית, דחזי לאיצטרופי. תניא, רבי אומר: כתבו על איסורי הנאה - כשר. נפק לוי דרשה משמיה דרבי ולא קלסוה, משמיה דרבים וקלסוה. אלמא הלכתא כותיה".
אמר רב חסדא: יכול אני לפסול את כל הגיטין בעולם. כלומר שקיים חשש מסויים ואני עשוי להכריז שבכל הגיטין כפי שרגילים לעשותם היום קיימת בעיה.
אמר לו רבא תלמידו: מה סיבת החשש? אם משום שכתוב "וכתב [לה ספר כריתות]" כלומר שהאיש הוא שצריך לכתוב, ואילו כיום הסופר כותב, והרי תיקנו חכמים שהאשה היא שמשלמת לסופר ולכן הסופר הוא שליח האשה ולא של הבעל! אם זה החשש – מה הבעיה? אם חכמים קבעו שהיא תשלם, בודאי הם הקנו את התשלום לבעל, כלומר שקבעו לסופר שעדין הוא שליח הבעל!
אלא, המשיך רבא, ודאי חששך הוא משום שכתוב "ונתן" כלומר שהבעל צריך לתת משהו לאשה, ועכשיו הוא לא נותן לה כלום שהרי הגט שייך לאשה כי היא זו ששילמה עליו! רבא לא תירץ כאן כמו בתירוץ לשאלה הקודמת שחכמים הקנו את הגט לבעל. רואים מכך שהתירוץ הקודם עסק רק בשליחות הסופר, ולא היתה כוונה שחכמים עשויים להפקיע ממון ולהקנותו לאדם אחר.
אלא ענה רבא שאין פירוש הפסוק "ונתן" שהבעל צריך לתת במתנה דבר לאשה, אלא רק למסור לידה את הגט. ומביא רבא ראיה לכך, שהרי שלחו מארץ ישראל איגרת עם הדין, שאם כתבו את הגט על איסורי הנאה – הגט כשר, למרות שאיסורי הנאה אינם שוים דבר!
אמר רב אשי, במשנה כאן למדנו שאפשר לכתוב גט גם על העלה של זית שאינו שוה כמעט כלום, מכך יש לכאורה ראיה לדין הזה ששלחו, שגט כשר על איסורי הנאה! דוחה הגמרא שיש הבדל, עלה של זית יכול להצטרף לעלים רבים, ויחד הם שוים מעט, ואי אפשר להסיק מכך שהוא הדין גם לאיסורי הנאה שלגמרי אינם שוים כלום.
עכשיו שהסבירה הגמרא את ההבדל, כדאי לשים לב, כאשר רבא דחה את חששו של רב חסדא הוא הביא ראיה מדין איסורי הנאה ששלחו מארץ ישראל, למה לא הביא ראיה מהמשנה המפורשת? כי הוא ידע את דחיית הגמרא שעלה של זית יש בו נתינה מסויימת קטנה מאוד.
לפיכך קשה, למה פירש רש"י את החשש מכך שכתוב "ונתן - בר נתינה שיהא שוה פרוטה"? אם החשש הוא שהבעל צריך לתת פרוטה שלמה, יכל רבא לדחות זאת מהמשנה המפורשת בעלה של זית, ורב חסדא בודאי לא היה מעלה זאת כלל כאפשרות! אלא אפשר לפרש שרש"י כאן כהרגלו הסביר בתחילת הסוגיה רק את ההוה אמינא, ורק מהמשך הסוגיה נלמד את מסקנת הדין המדוייקת.
ממשיכה הגמרא, "תניא, רבי אומר: כתבו על איסורי הנאה – כשר". יצא לוי ודרש את הדין משמו של רבי ולא שִׁבְּחוּ את דבריו. לאחר מכן הוא דרש את הדין כדעה כללית ואז שִׁבְּחוּ את דבריו. מכאן הסיקה הגמרא שהלכה כרבי. ומלשון הגמרא צריך גם להסיק שיש מי שחולק על רבי, כלשון הגמרא בכמה מקומות: "הלכה – מכלל דפליגי", אם מדברים על הלכה סימן הוא שיש כאן מחלוקת.
מסוגיה זו שבעמוד א' עולה אם כן כדברי הרי"ף והרמב"ם שלא הזכירו שום דין שהגט יהיה משל הבעל או שצריך להקנות אותו לבעל.
בעמוד ב' הסתפק רמי בר חמא: אם יש גט שכתוב על תכשיט של האשה, האם אנחנו צריכים לחשוש שהיא לא הקנתה אותו לבעל לפני הגירושין כראוי. והביא אביי ראיה מברייתא שסיפרה על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים, ובא מעשה לפני חכמים והכשירוהו! ודחה רבא שזקן בודאי יודע שצריך להקנות בתחילה את השטר לפני נתינתו, אך אין מכך ראיה שכל אשה יודעת.
לומד ספר קצות החושן מכאן שהנה דין מפורש בגמרא ששטר ההלואה צריך להיות של הלוה.
אך לדבריו קשה, למה הפוסקים, הרמב"ם והשו"ע והרמ"א לא הזכירו דין כזה?
וגם קשה, הרי רבא עצמו אמר בעמוד הקודם שאין צורך בנתינת שטר אלא די במסירה!
אלא מכאן שבכל הסוגיה בעמוד ב' עסקו רמי בר חמא וחביריו בשאלה בהתאם לדעתו הראשונית של רב חסדא רבם, ולא כפי המסקנה שנפסקה להלכה בעמוד הקודם.
