מטרתה של התפילה / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
קידושין מו ע"א
אמר רבי יוחנן: הרי שלחן והרי בשר והרי סכין, ואין לנו לאכול.
כיצד צריך אדם להראות אחרי התפילה? האם יש איזה שינוי תודעתי שהתפילה אמורה לכוון את האדם אליו?
תשובה יסודית ביותר על שאלות אלו, עונה רבי צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה, אות יא), עשהוא נותן נפח רוחני משמעותי לאמירה זו שמופיעה בסוגיה שלנו.
בתפילה, הוא מסביר, יש לכאורה בקשת צרכים, ועל פניו יכול אדם לחשוב שמדובר במן "כספומט רוחני", שבו הוא מכניס תפילה לרבונו של עולם, ומקבל חזרה צרכים שונים: בריאות, פרנסה, נחת וכדו'.
אולם, אומר רבי צדוק, יש כאן הנחת יסוד שגויה, משום שהמטרה של התפילה היא להעביר את האדם תהליך של הכרה בעובדה שכל העולם הזה מלא במציאות האלוקית. לצורך כך מספרת לנו התפילה כי הרפואה היא ביטוי לנוכחותו של הקב"ה, הפרנסה גם היא ביטוי לנוכחותו של הקב"ה, גם העובדה שיש צדק ומשפט בעולם, זוהי עדות לעובדה שהקב"ה נוכח.
כך, שאחרי שהאדם מנה במהלך התפילה את כל אותם דברים שנראים במבט שטחי כאלו הם פועלים מכח עצמם, אולם הוא ייחס את פעולתם לרבונו של עולם, הרי שהוא יוצא אדם אחר. וכך יוצא שגם כאשר הוא מחזיק בידו דבר מאכל, הוא מתבונן בו ואומר לעצמו "אם לא שהקב"ה רצה שדבר מאכל זה יגיע לידי, הוא לא היה כאן כעת", כך שבמקום דברי מאכל, או דברים חומריים אחרים, הוא רואה את הנוכחות האלוקית.
זהו עומקו של המשפט שאומר רבי יוחנן: תביט על השלחן, הבשר והסכין, אבל במקום לראות רק את המופע החיצוני והשגוי שלהם, תבין שיש כאן משהו פנימי שהוא הרבה יותר משמעותי מאשר רק מה שנראה לעיניים. אם תבין את זה, תבין שאין כאן אוכל, יש כאן אלוקות.
