'הנהו גינאי': נאמנות בעל דין על קניין בטעות / גיטין יד ע"א
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
נדון בחידושים של הראשונים בסוגייתינו בדבר נאמנות אדם לומר שטעה או התבלבל במכר, והמכר בטל.
בשולי הדיון בקניין במעמד שלושתן, מספרת הגמרא בסוגייתנו על חבורה של מוכרי ירקות, אשר חילקו ביניהם את הרווחים מן המכירה המשותפת. אחד הגננים חישב, ומצא שנותר בידיו סכום כסף מעבר למגיע לו, ובהסכמת כולם הוחלט להעביר את הסכום לבעל הקרקע, כנראה כסוג של תשלום מס, בשם כולם. כדי לוודא את העברת הסכום, בוצעה הקנאה במעמד שלושתן.
הסיבוך במקרה זה מתקיים משום שלאחר הסכמה זו, שכללה קניין לטובת בעל הקרקע, ערך הגנן חשבון חדש, והתברר לו שהחישוב הראשון היה שגוי, ואין בידיו יתרת סכום כלשהי. לפיכך, הוא מבקש להיפטר מן החיוב לשלם לבעל הקרקע, ואת המס שצריכים הגננים להעביר אליו, יישאו כעת כולם יחד בשותפות.
הגמרא קובעת, שמצד דיני הקניינים – הקניין אכן חל, שכן התבצע במעמד שלושתם. עם זאת, הלכה למעשה קבע רב נחמן שהגנן פטור מלשאת בתשלום בפני עצמו, שכן התברר שהחשבון היה מוטעה:
"קנין בטעות הוא, וכל קנין בטעות חוזר".
אכן, הלכה פשוטה היא במרחבי הש"ס שמקח טעות בטל, והעסקה כולה מתבטלת מעיקרה.
והנה, הראשונים בסוגייתינו התמקדו בעניין צדדי, לכאורה, אך חשוב ומעניין בפני עצמו. במסגרת הסיפור המתואר בסוגיה, אנו "חיים מפיו" של הגנן: מעיקרא טען שיש סכום כסף עודף, אך לבסוף חזר בו וקבע שאין סכום כזה. לפום ריהטא, נראה שרב נחמן מאמין לו ללא סייג, ועל כן מכריע שמדובר על קניין בטעות. אך האם אמנם הגנן נאמן על כך? לאחר שהצהיר וקבע שיש בידיו סכום כסף עודף, ואף התבצע קניין על אותו סכום, הוא נאמן לשנות את דעתו וחישובו?! הרי"ף (ו. באלפס) הסביר:
"הא מילתא פירשו בה רבואתא דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דקמיהו עבדו [חושבנא והכין הוה] חושבנא ואישתכח דטעותא הוא אי נמי דקא מודי ליה [חבריה] דהכין הוא חושבנא ובהכי מיתוקמא האי עובדא אבל היכא דליכא סהדי דמסהדי דהכין הוא חושבנא אלא איהו דקא טעין הכי וחבריה לא קא מודי ליה לא מהניא האי טענתא מידי ומימרא דמסתבר הוא דאי לא תימא הכי כל שטרי דעלמא נמי נימא דבטעותא הוי מילתא ונפטר אלא לאו שמע מינה דהאי מימרא דאמרי רבואתא מימרא מעליא ותריצא הוא".
דברים דומים כתבו גם רבינו חננאל, רבינו תם וראשונים נוספים. טענתם ברורה: אם נאמין לכל אדם בנוגע לטעויות בחשבון, לא שבקת חיי לכל בריה! הרי בכל עסקה שהיא ובכל שטר שנערך יוכל אחד מבעלי הדין לבוא מחר או מחרתיים, לומר שהחישוב היה שגוי, וממילא לבטל את העיסקה כולה!
משום כך, טוענים כל הראשונים כי הגנן החוזר בו מן החשבון נדרש לעגן את דבריו בראייה ברורה בדמות עדים. אם לא תהיה בידיו ראייה כזאת, לא נוכל להאמין לו, והוא יתחייב לשלם כפי שסוכם מראש.
השולחן ערוך הקדיש את סימן פ"א בחושן משפט לסוגיה מורכבת (שמקורה בסנהדרין דף כ"ט) בעניין "משטה אני בך". תורף השאלה: האם אדם שקיים עיסקה או הודה הודאה בפני חבירו, רשאי לומר לאחר מכן שהכל היה בהערמה, ומעולם לא היתה כוונתו ודעתו שלימה. כאמור, סוגיה זו מורכבת בפני עצמה, אך לענייננו, בתוך דיוני ההשטאה מוסיף הרמ"א (סעיף כ"ג) ושואל מה קורה כאשר בעל הדבר אינו טוען "משטה הייתי בך", אלא טוען בתמימות גמורה: טעיתי! האם הוא נאמן בטענה זו? או שמא יזדקק להביא עדים לדבר כפי שכתב הרי"ף? הש"ך שם (ס"ק ס') דן בכך בהרחבה, ולא נוכל להיכנס כאן למלוא הפירוט שבדבריו. קיצורו של דבר, הש"ך מציע להבחין בין מצב כמו זה שבסוגייתינו, כאשר כבר התבצע קניין, וכעת חזרה מן הקניין בטענת טעות היא שיבוש ניכר של דרכי המסחר והקניינים, וממילא דורשים הראשונים עדות על הטעות; ובין מצב שבו לא היה קניין, ואז ייתכן שבעל הדבר עצמו נאמן לטעון טענת טעות, ובעיקר אם יש לו מיגו.
נסיים בשני פסקי דין של בית הדין לדיני ממונות בירושלים (פד"ר, כרך ד' וכרך ח') בעניינה של סוגייתינו:
א. מעשה באדם שהעסיק את בניו בעבודה כלשהי. למרבה הצער האב והבנים הסתכסכו, והוא פיטר אותם והם תבעו על כך פיצוי. האב הודה בפרטי העניין, ועל סמך הודאתו פסק בית הדין תשלומי פיצויי פיטורים. אך לאחר הפסיקה, חזר האב וקבע שהתבלבל בהודאתו, שכן טען בבית דין ששני הבנים הועסקו על ידו, בעוד שלאמיתו של דבר הועסק רק בן אחד.
אב בית הדין מצטט את סוגייתינו, ומסכם:
"ולכן בנידון דידן אם יתברר בעדות ברורה שטעה בהודאתו, ההודאה בטלה".
כלומר, האב אינו נאמן על פי עצמו לומר שטעה בסיפור המעשה, ועליו להביא ראייה של ממש לדבריו.
ב. במקרה אחר, רכש אדם דירה מעמותה העוסקת בשיווק נדל"ן. בחוזה הרכש שעליו חתם נאמר בפירוש, שהעמותה תישא בשכר הטירחה של עורך הדין. והנה, כעת תובעת ממנו העמותה לשלם שכר טירחה, בטענה שהסעיף הנ"ל בדבר שכר הטירחה על חשבון העמותה הועתק בטעות מחוזה אחר, אך בחוזה הנוכחי הוא אינו רלוונטי.
בית הדין עסק בסוגיית "אחריות טעות סופר", שאינה מענייננו כאן, אך הפליג גם לסוגייתינו וקבע כי היות ובשטר הראשון נכתב בפירוש שהעמותה תשלם את שכר הטירחה, הרי שאם כעת היא מבקשת לחזור בה, דינה כאותו גנן העורך חשבון חדש, בטענה שהתבלבל בחשבון הראשון. בהתאם לפסק כל הראשונים כנ"ל, הורה בית הדין לעמותה להביא הוכחה מפורשת לכך שאמנם נפלה טעות בחוזה, ולא – עליה לשאת בשכר הטירחה של עורך הדין.
