עדות אמת של עדים פסולים

הרב דב קדרון

גיטין ד ע"א

תוספות (ד"ה מודה) מסבירים ששטר שחתומים עליו עדים פסולים, הרי הוא פסול ואין להוציא ממון על פיו, אף על פי שידוע שהדבר אמת, כי "אין לעשות אלא בעדות כשר".

כך נראה גם מהגמרא במסכת בבא בתרא (קנט,א), שם מבואר שקרובים פסולים לעדות גם אם ידוע בוודאות שהם אנשים שאינם משקרים, כגון משה ואהרן, כי גזרת הכתוב היא שקרובים פסולים לעדות, ואין להוציא ממון אלא בעדות שהיא כשרה על פי דיני התורה.

כך גם כותב הרמב"ם (בפירוש המשנה סנהדרין מג,ב) שאין לסמוך על עדות של נביא שאמר שהוגד לו בנבואה דבר מסוים, למרות שידוע שהדבר אמת לאמיתו.

בעל קובץ הערות (סימן כז סעיף ט) כותב שהדבר צריך ביאור, כי לכאורה הדברים הללו סותרים את הכלל שאמרו חז"ל (קדושין סה,ב) שבעדות ממון כל הצורך בעדים הוא כדי למנוע שקר, אבל חיוב הממון נכנס לתוקפו גם אם אין עדים כלל על המעשה, וכיון שהמעשה אמת, מדוע לא נוכל לסמוך על מקורות מידע אחרים, כגון נבואה או עדים פסולים.

משום כך הוא כותב שאכן, אם יוציאו ממון על סמך עדות פסולה שידוע שהיא אמיתית, אין הממון גזל ביד המוציא, אבל מכל מקום יש איסור על בית דין לדון על פי עדות פסולה, ולכן לכתחילה אין הם מוציאים ממון על פיה.