נקי יהיה לביתו / סוטה מג ע"א
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בפרשת כי תצא (דברים כד, ה) נאמר:
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח".
כיצד יש להבין את פטור הנשוי הטרי מן הצבא? בספר החינוך (מצווה תקפ"ב) מבואר שהפטור נובע מחיובו של הבעל לשמח את אשתו:
"שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין, ועל זה נאמר 'נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח'.
משרשי המצוה, כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראות העולם, וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדווגו בהכשר, כי הזנות תועבה הוא לפניו, על כן גזר עלינו, העם אשר בחר להיות נקרא על שמו, שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנשא אותה כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות".
ספר החינוך מסביר שמוסד הנישואין חשוב ומקודש בעיני התורה, ועל כן היא מחייבת את הבעל להקדיש את מלוא תשומת הלב לאשתו במהלך השנה הראשונה, כדי שהקשר ביניהם יהיה יציב וחזק, והדבר ימנע את בני הזוג מלהתפתות ולרעות בשדות זרים. ואכן, פוסקים רבים קיבלו למעשה עמדה זו והתלבטו מה היקף איסור היציאה מן הבית המוטל על כל חתן טרי (חתם סופר ד, קנה; ציץ אליעזר יט, מא).
אומנם, למרות נימוק זה ומשמעותו, הדרשה המובאת במשנתנו מקשה מאד על הבנה זו:
"אלו שאין זזין ממקומן: בנה בית וחנכו, נטע כרם וחללו, הנושא את ארוסתו, הכונס את יבמתו, שנא' 'נקי יהיה לביתו שנה אחת': 'לביתו' – זה ביתו, 'יהיה' – זה כרמו, 'ושמח את אשתו' – זו אשתו, 'אשר לקח' – להביא את יבמתו".
במשנה מבואר שהפטור כולל לא רק אדם שנשא אישה אלא גם אדם שנטע כרם או בנה בית. הדעת נותנת שאין מצווה המחייבת אדם לשבת בביתו במשך שנה שלמה, ולכן נראים לכאורה דברי הנצי"ב (מרומי שדה כאן), שביאר את הדין באופן שונה לחלוטין:
"פירוש 'ושמח' היינו רשות, ופירושו שהוא אזהרה לב"ד שיניחוהו לשמוח. ותדע, שהרי כן הדין בביתו ובכרמו, אלא שלא שייך לשון 'ושמח' גבייהו, ומשום הכי כתיב 'נקי יהיה' – שיניח דעתו בביתו ובכרמו כל השנה, והרי אין זה מצוה על בעל הבית אלא על ב"ד שיניחוהו בכך, והכי נמי הוי הפירוש של 'ושמח את אשתו'".
הנצי"ב מסביר שלא מדובר בחובה המוטלת על הבעל אלא בפטור שניתן לו כדי שיוכל לדאוג לאשתו או לנכסיו. כך נטה לומר גם המנחת חינוך (מצווה תקפ"ב):
"והנה לכאורה היה נראה דאסור להטיל עליו שום דבר בנשא או בנה בית או נטע כרם וחללו, אבל אם רוצה בעצמו לצאת למלחמה או לסייע להעיר אפשר עליו אין איסור כלל".
כיצד אם כן אפשר להבין את שיטת ספר החינוך? אפשר שהוא מבין את הפסוקים כפי שכתב האברבנאל (דברים כ"ד):
"ונתן לזה שתי סבות: האחת – 'נקי יהיה לביתו שנה אחת', רוצה לומר שאם יתעסק בצרכי המלחמה איך יוכל לשבת עם אשתו ולשמחה, ומתי יעשה גם הוא לביתו הדברים הצריכים אליו, כי הלוקח אשה בונה בית חדש וראוי שיבקש צרכי ביתו, לכן אמר 'נקי יהיה לביתו', רוצה לומר בעבור צרכי ביתו. והסבה השנית היא מפאת אשתו, כדי לשמחה, וזהו אמרו 'ושמח את אשתו אשר לקח'. והנה הגביל לזמן זה שנה אחת, לפי שהוא הזמן הראוי לשמח את אשתו, גם כי היא כבר תלד בן או בת ותפסק שמחת החתונה ותתעסק בצרכי הבנים וגדולם".
מדברי האברבנאל אפשר לדייק (אף שהוא עצמו אינו מפרש זאת) שיש במצווה שני דינים נפרדים: דין אחד הוא "נקי יהיה לביתו", שעניינו פטור מחובת גיוס עקב הדרישה לספק את צורכי האישה, הבית או הכרם, ודין שני הוא "ושמח את אשתו", שעניינו חובה מוחלטת המוטלת על הבעל לשמח את אשתו.
