מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

חשיבות עמל התורה

הרב צבי שפיץ

סוטה מט ע"א

מה מקיים את העולם לאחר חורבן ביהמ"ק?

כתוב בגמ' בסוטה (מט.) שרבא אומר, שמאז חורבן בית המקדש השני, בכל יום שעובר, מתרבים הצרות מהיום שקודם לו. ואם כן מקשה הגמ', מה מקיים את העולם שלא יחרב? ומתרצת, שישנם שני דברים שיש בהם גם קדושת השם, וגם לימוד תורה – ובזכותם העולם ממשיך להתקיים. והם: א – אמירת "ובא לציון" בתפילת שחרית, שבכך מקדישים את הקב"ה ע"י אמירת: קדוש, קדוש, קדוש וכו', וברוך כבוד ה' וכו'. ומאחר ופסוקים אלו כתובים בנביא שהוא – תורה שבכתב, לכן הם מתורגמים בתפילה שם לארמית, כדי שכל אחד מהמתפללים, כולל עמי הארצות שהיו בגלות בבל והבינו רק ארמית, יבינו מה שאומרים. ובכך מקיים כל אחד מהמתפללים באופן המינימלי ביותר מצוות תלמוד תורה, שהתחייבנו לקיימה בכל יום ויום.

ב – מאחר ובשבת האנשים בטלים ממלאכתם, לפיכך התכנסו כולם בבהכנ"ס לשמוע דרשות מהרב בדברי אגדה, וכך היה מלמדם את ההלכות הנצרכות. ובסיום דרשתו היה אומר "קדיש", והציבור ענה על כך: יהא שמיה רבה וכו'. וביאר המהרש"א, מאחר והקדיש נאמר בלשון ארמית, לכן עמי הארצות שהיו שם הבינו מה שאומרים, נמצא שבמעמד הזה היו שני הדברים שהם: לימוד תורה, וקידוש שמו של הקב"ה. ובזכות שני דברים אלו, העולם ממשיך להתקיים למרות הצרות שתוקפות אותו מידי יום ביומו.

למדנו שישנו חיוב על כל יהודי ללמוד תורה בכל יום. ולכתחילה אין להסתפק באמירת שלושת הפרשיות שבקריאת שמע, למרות שהן כתובות בתורה. מכיון שאמירת פרשיות אלו הן לצורך קיום מצוות קריאת שמע, וקבלת עול מלכות שמים, ורק בשעת הדחק כתב הרמ"א (יו"ד רמו א) שמועיל, ועיין בש"ך שם. ולכן תיקנו חז"ל במיוחד את אמירת הפסוקים בתפילת "ובא לציון" עם תרגומם, כדי שכל אדם יאמרם לצורך עסק לימוד התורה.

תכלית לימוד התורה – ע"י העמל בלימודה

אמנם אע"פ שהתבאר שיוצאים בדיעבד ידי עסק לימוד התורה באמירת פסוקים אלו, אולם עיקר קיום מצוות לימוד תורה מתקיים כפי שכתב רש"י בתחילת פ' בחוקתי (כו, ג) על הפסוק "אם בחקתי תלכו" וכו' – שתהיו עמלים בתורה. כלומר שילמדו את התורה בעמל רב, ולנסות להבין כל מילה שכתובה בגמרא ובמפרשיה, ובספרי הפוסקים ומפרשיהם, כדי להבינם לפי יכולתנו – ורק באופן הזה כשהלומד שקוע כל כולו בלימוד התורה ובהבנתה לפי כוחו ושכלו, ואינו מתעסק בעניני העולם הזה שאינם הכרחיים לו – בכך הוא מקיים כראוי את מצוות לימוד התורה.

הגדרת הב"ח למהות מצוות לימוד התורה

אמנם הוסיף לכך הב"ח באו"ח (סי' מז, ס"ק ב) הוספה הכרחית ומהותית, שהוסכמה ע"י כל הפוסקים שבאו אחריו. שהעוסק בלימוד התורה, צריך שכוונתו תהיה שבלימוד התורה תתעצם נפשו בקדושת התורה, ויהיה דבוק בלימודו בתורה ובקב"ה שנתנה, וע"י כך יזכה להוריד את השכינה הקדושה לקירבו, שתקבע את משכנה בגופו. ולכן לא מספיק ללמוד תורה כדי לדעת כיצד עליו להתנהל במשא ומתן בעסקיו ובמלאכתו, שלמרות חשיבות הדבר – עדין אין בכך את עיקר קיום מצוות לימוד תורה. וכל שכן שמי שלומד תורה לשם כבוד וכו', אע"פ שודאי מקיים בכך מצוות לימוד תורה עכ"פ בגדר של "שלא לשמה", אולם עדין חסר לו בעיקר מטרת מצוות לימוד התורה שהיא – להחשיב את התורה שהיא עצם חיי האדם היהודי. ולכן צריך שכל מהותו, שכלו, ומחשבתו של לומד התורה, יהיו דבוקים בתורה. וע"י כך נעשה גופו ושכלו מקום להשראת השכינה בקירבו. ובאופן הזה מקיים לומד התורה בשלימות את מצוות לימוד התורה שהיא תכלית יצירת הבריאה, והיא מה שמקיימת גם עתה את העולם.