גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשי"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת מכות
דף טז עמוד ב

בענין איסור דבל תשקצו

למדנו בגמרא (דף טז ע"ב): "אמר רב אחאי, המשהה את נקביו עובר משום 'לא תשקצו', אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא (-השותה בכלי שמקיזים בהם דם) קא עבר משום 'לא תשקצו'". איסור זה כתוב בתורה לגבי שקצים ורמשים ובהמות טמאות שנאסרו באכילה, שנאמר (ויקרא יא, מג): "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", וכן נאמר עוד (שם כ, מג): "ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא".

חכמינו ז"ל הבינו שבכלל איסור זה הוא גם אכילת שאר דברים מאוסים, ויתר מכך, גם עשיית דברים מאוסים, וכלשון הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז הל' כט-לא): "אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן, כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם וכו', וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל דברים אלו בכלל 'אל תשקצו את נפשותיכם', והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו...".

וב'ספר המצות' (ל"ת קעט) ביאר הרמב"ם, מדוע אין באיסורים אלו כי אם מכת מרדות, וזו לשונו: "והנה אמרו גם כן 'המשהה נקביו' עובר משום בל תשקצו וכן 'מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא' וכו', כי כל זה מוזהר ממנו, אבל אינו חייב עליו מלקות, כי פשטיה דקרא הוא בשרץ לבד, אבל יכוהו על זה מכות מרדות". כלומר, כי לפי פשוטו של מקרא נאמר איסור זה כלפי שרצים בלבד, ולכן בשאר דברים מאוסים אין בהם מכות כבשאר ל"ת שבתורה.

אכן, בעיקר דבר זה מצינו מחלוקת הראשונים, כמו שהביא הריטב"א בסוגייתנו בדין של "האי מאן דשתי בקרנא דאומנא", וציין שלפירוש רבינו מאיר הלוי ז"ל בזה "נראה ממנו דס"ל שזה אסור תורה, אבל כל המפרשים ז"ל כתבו שאינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, כאידך ד'המשהה נקביו'". ומובן הדבר שיש לחלק בין אכילת דברים מאוסים - כדוגמת 'מאן דשתי בקרנא דאמני' - שבהם יש איסור תורה לדעת הרמ"ה, לבין משהה נקביו שאין בזה משום אכילת דברים מאוסים, שלכו"ע אין בו איסור תורה - לאור דברי הריטב"א.

כדברי הריטב"א מצינו במאירי בסוגייתנו, וז"ל: "מדברי סופרים שלא להמאיס אדם את עצמו בעשיית דברים המאוסים, ושנפשו של אדם קצה בהם לפחיתותם, דרך הערה אמרו המשהה את נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם, וכן אמרו על מי ששותה בכוסות המציצה שהמקיזים רגילים בהם או בקערות המצויות אצלם להיות דם המוקזים שותת לתוכם שהוא עובר משום בל תשקצו, וכן בכל הדומה לזה".

מאידך, מצינו שיטות מפורשות בראשונים שגם המשהה נקביו – איסורו מן התורה, כמו שכתב ב'ספר יראים' (סי' עג): "הזהירה תורה לישראל בפרשת ויהי ביום השמיני, דכתיב 'אל תשקצו את נפשותיכם', פי' אל תמאסו עצמכם ואל תאכלו במאוס ובשיקוץ, כדאמר רב ביבי בר אביי באלו הן הלוקין האי מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא עובר בבל תשקצו... ואמר רבא מאן דמשהי בנקביו עובר בבל תשקצו. למדנו שהזהיר הבורא שלא ימאיסו ישראל לא באכילתם ולא בענינים, כי אם ינהגו עצמם בקדושה וכבוד... למדנו מזה שהמפליג עצמו בשיקוץ ממנהג שכיניו ומבני עירו עובר בלאו". מפורש יוצא שגם במשהה נקביו ישנו איסור דאורייתא.

וכן נראה שכן היא דעת הסמ"ק (מצוה פ) כשהביא מצות בל תשקצו כתב: "שלא להשהות נקביו, כדדרשינן 'מניין למשהה נקביו שעובר בלא תעשה, שנאמר 'ולא תשקצו את נפשותיכם'', ובכלל זה שלא יאכל דבר מאוס", הרי שמחשיבו הסמ"ק כלאו גמור, וכן נוטה לשון רבינו יונה ב'ספר היראה', שכלל בין איסורי תורה: "אל תשקץ נפשך בהשהות נקביך, והמשהה נקביו בגדולים ובקטנים עובר שתים: 'אל תשקצו', 'ולא יראה בך ערות דבר'".

והנה בדעת הרמב"ם הנזכרים מצינו ספקות בדברי האחרונים, כי לשונו ב'ספר המצות' נוטה שגם בשאר דברים מאוסים יש בהם איסור תורה, אלא שאין בהם מכות משום שאינם למדים מפשטיה דקרא, ולאמתו של דבר יש בהם משום 'בל תשקצו' ממש. ולעומת זה בהל' מאכלות אסורות כפל ושילש בדבריו הלשון "אסרו חכמים", דמשמע שאיסורו מדרבנן.

ונראה בדברי ה'בית יוסף' (יו"ד סי' קטז) שהסתפק בזה, וז"ל: "משמע להרמב"ם דלאו ד'לא תשקצו' לדברים האסורים האמורים בפרשה, ולא לדברים הללו (-שאר דברים המאוסים), אלא דרבנן הסמיכו דברים אלו לפסוק זה, וכיון דמדרבנן נינהו אינו לוקה עליהם, אבל מכל מקום מכין אותו מכת מרדות כמו על שאר מצות דרבנן. ואיפשר נמי דהנך מילי דאורייתא נמי אסירי, אלא דקים להו לרבנן דאין לוקין עליהם כדאשכחן בחצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו".

ולעומת זה מצינו דברים ברורים בדברי הט"ז (יו"ד סי' קטז סק"ו, וכן הכריע ה'תבואות שור' סי' יג סק"ב) בדעת הרמב"ם שאסור מן התורה, וז"ל: "בטור כתב בשם רמב"ם בזה מכין אותו מכת מרדות, ואין להקשות, למה לא יהא חייב מלקות גמור, נראה משום דהוי לאו שבכללות, שדברים הרבה נכללים בו, וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו...". ברם בכמה מקורות מצינו להדיא בדעת הרמב"ם שאסורים רק מדרבנן (זוהר הרקיע לרשב"ץ לאוין קצד; משל"מ הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז; לבוש ופר"ח יו"ד סי' קטז. ועי' יעיר אוזן מע' ל אות יט).