איך נשא הארון את נושאיו?

הרב דב קדרון

סוטה לה ע"א

בגמרא מבואר שהארון היה "נושא את נושאיו", ועל עניין זה נענש עוזא, כמו שנאמר (שמואל ב ו, ו-ז): "וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם", ומפרש רש"י שהיה צריך להבין שהארון נושא את עצמו ואין צורך לתמוך בו.

הריקאנטי (שמות לב, יט) מסביר שכל הדברים הגשמיים תלויים ברוחניות, וכך אמרו בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) על שבירת הלוחות: "רבי עזריה בשם ר' יוסי הלוחות משאן ארבעים סאה, והכתב היה סובלן, כיון שפרח הכתב כבדו ונפלו ונשתברו", וכך כל דבר שהקב"ה מסלק שכינתו ממנו שוב אינו מתקיים, וזאת גם הסיבה שמת כבד יותר מחי, כי כשהנשמה פורחת מן הגוף - מכביד הגוף.

אולם בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות (שמות כה, יא) כתבו ש"ראוי היה הארון להיות זהב כולו, אלא לפי שיהיה נישא בכתף ויכביד יותר מדאי", ומשמע שהבינו שהארון לא נשא את נושאיו, ועל כך הם מקשים: "ואף על גב דאמרינן נושאיו נושא", ומתרצים: "לפי שעה היה", אמנם על תירוץ זה הם מעירים: "וקשיא לי א"כ למה נענש עוזא, וצ"ע".

על פי שיטתם, שלא מבינים את דברי חז"ל כפשוטם, ייתכן שכוונת חז"ל היא שההתלהבות הגדולה הכרוכה בנשיאת הארון חיזקה ואימצה את כוחם של נושאיו עד שלא הרגישו כלל שהם נושאים משא כבד, כך גם משה רבנו, כל זמן שהכיר בחשיבות העצומה של הבאת הלוחות – היה לו כוח לשאתם, אבל כאשר ראה את העגל ומחולות – תשש כוחו. עוזא נענש על שהתייחס לארון כאל חפץ רגיל שיכול ליפול וצריך תמיכה, והייתה חסרה לו יראת הכבוד ממנו, כי היה צריך ללמוד מנושאיו שהיו מלאים בהתלהבות של קדושה.