התורה מתייחסת רק לוודאי

הרב דב קדרון

סוטה כט ע"א

בכל התורה יש כלל ידוע: ספק דאורייתא לחומרא. כידוע רבותינו הראשונים חולקים בשאלה האם הצורך להחמיר בספק דאורייתא הוא מן התורה, או שמא זוהי חומרא מדרבנן, והרמב"ם סבור שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן.

אחד המקורות שמביאים המפרשים לדבריו הוא מהנאמר בגמרא על הפסוק (ויקרא ז, יט): "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל": "ודאי טמא הוא דלא יאכל, הא ספק טמא וספק טהור – יאכל", כלומר שהתורה עצמה אסרה רק דבר וודאי ולא דבר שיש בו ספק.

אמנם בהמשך הפסוק, לגבי אדם שחייב לאכול את בשר הקודש כאשר הוא טהור, נאמר "כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר", ועל זה אומרת הגמרא: "ודאי טהור הוא דיאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור – לא יאכל", ומכאן משמע שיש להחמיר בספק על פי דין תורה.

ביישוב העניין כותבים כמה אחרונים (מובא בתשובת כתב סופר או"ח סימן ח) שבקיום מצוות עשה אכן יש להחמיר מן התורה, כי בכל העניינים התורה מתייחסת לדברים וודאיים, כלומר: דבר שהוא ספק אסור אינו אסור מן התורה, כי התורה אסרה רק דבר שיש בו איסור וודאי, וקיום מצווה מספק אינו נחשב קיום מצווה מן התורה, כי התורה מצריכה קיום וודאי של המצווה.