נחרצות והתלבטות / רפי זברגר

קידושין סה ע''א
 

הקדמה 

המשנה בדף שלנו דנה ב"מחלוקת במציאות'' בין בעל לאשה, האם הייתה ''פעולת קידושין'' בין הבעל לאשה או לא הייתה, כאשר אין עדים על המעשה.
העיקרון בכל המקרים: אדם יכול לאסור משהו על עצמו, אבל לא על זולתו [בלשון הגמרא: שוויא נפשיה חתיכה דאיסורא] .
נציג את שני הדינים הראשונים של המשנה המשקפים עיקרון זה:
1. האומר לאשה ''קדשתיך'' והיא אומרת "לא קדשתני" – הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו.
מכיוון שאין עדים על הקידושין, והבעל אומר שהוא קידש את האשה, הרי באמירה זו הוא בעצם קובע שהיא אשתו, ולכן הקרובים שלה אסורים עליו, כמו כל קרובי אשה על הבעל - הוא אסור בקרובותיה.
אבל, מכיוון שכאמור אין עדים, והאשה מכחישה את מעשה הקידושין, הרי שמבחינתה, היא לא מקודשת לאיש זה, ולכן הקרובים שלו אינם נאסרים עליה, ולכן – היא מותרת בקרוביו.
2. היא אומרת "קדשתני" והוא אומר "לא קדשתיך" – הוא מותר בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו.
מקרה הפוך למקרה הראשון, האשה אומרת שהיה מעשה קידושין לכן היא אסורה בקרוביו. הבעל מכחיש ואומר שלא היה ולא נברא, שום מעשה קידושין לא היה ביניהם, לכן - הוא מותר בקרובותיה.
 

הנושא

הגמרא ''מרחיבה'' את מצבי הספק, האם אמנם היה ''מעשה קידושין'' או לא, למקרה נוסף:
אמר רב יהודה: המקדש בעד אחד – אין חוששין לקידושיו.
אם במעשה הקידושין נכח רק עד אחד, קובע רב יהודה בגמרא, כי אין שום תוקף למעשה זה, וכאילו שלא היה בכלל ''מעשה קידושין'' ביניהם ולכן: היא מותרת בקרוביו, והוא מותר בקרובותיה, כאילו שהם שני אנשים ''זרים'' לגמרי.
על דברים אלו שואלים חכמים את רב יהודה: שניהם מודים מאי? - מה קורה אם גם הבעל וגם האשה מסכימים שהיה ''מעשה קידושין'', האם גם אז יפסוק רב יהודה ש:אין חוששין לקידושיו. במילים אחרות שאלת הגמרא היא: מה בעצם הבעיה כאשר היה רק עד אחד בקידושין. האם הבעיה היא שעד אחד אינו נאמן, ואז – כאשר שניהם מודים שהיה ''מעשה קידושין'' אין לנו בעיה של מהימנות, שהרי שניהם מסכימים, או אז – נגדיר שאמנם היה מעשה קידושין והאשה מקודשת לבעל, עם כל המשמעויות (היא אסורה בקרוביו והוא אסור בקרוביה), או שיש בעיה עקרונית לקדש אשה בעד אחד – קידושין לא חלים כלל, ואין להם שום תוקף אם אין שני עדים הנוכחים בשעת מעשה הקידושין. אם אמנם נסבור כך, הרי שלמרות שברור לנו כי היה ''מעשה הקידושין'', ואף היה עד אחד, למרות כל זאת – מבחינה הלכתית אנו קובעים שלא בוצע שום דבר, ולכן היא מותרת בקרוביו, והוא מותר בקרוביה.
על שאלה זו, רב יהודה לא ידע לענות בצורה נחרצת, וכך מתארת הגמרא את תגובתו: אין ולאו ורפיא בידיה.
כלומר: פעמים היה אומר כן [בלשון הגמרא: אִין], פעמים היה עונה: לא, ובסך הכול, לא הייתה לו תשובה חד משמעית והחלטית לשאלה [בלשון הגמרא: רפיא בידיה – "רפויה" הייתה התשובה בידיו].
מצטטת הגמרא דעה נחרצת הפוסקת בשאלה זו: אמר רב נחמן אמר שמואל: המקדש בעד אחד – אין חוששין לקידושיו, ואפילו שניהם מודים. כלומר: הקידושין כלל וכלל אינם חלים במקרה זה, כמו שהסברנו בצד השני לעיל.
 
  

מהו המסר

מתוך ארבעה מצבים בהם מופיע ביטוי זה [אין ולאו ורפיא בידיה] בתלמוד בבלי, שנים עוסקים ברב יהודה ''המתלבט''. בשלשה מצבים, מצוטטת דעתו הנחרצת של רב נחמן הפושטת את הבעיה וקובעת הלכה ברורה.
ניתן ללמוד מכך, כי ישנם כנראה "דפוסי התנהגות" לכל אדם. ישנם אנשים ''היותר מתלבטים'', ולעומתם – יש אנשים הנחרצים מאוד בדעתם כמו רב נחמן. אנו מכירים גם אנשים הנחרצים מאוד בדעתם. בכל מקרה ובעל מצב, הם תמיד "יודעים הכול'', אין להם שום התלבטות, גם אם אין להם תימוכין במציאות ואין להם ידיעה ברורה.
דרך היהדות היא תמיד "באמצע": כאשר אנו יודעים בבירור את כל הפרטים, מודעים לשאלה ולבעיה על כל מכלול סוגיותיה, אזי – אין שום בעיה להיות נחרץ וחד משמעי, ולהיפך: זו הדרך הנכונה והאמיתית. לעומת זאת: אם איננו יודעים את כל הפרטים, וחסר לנו מידע על מנת לקבל החלטה, "אין שום בעיה" לומר: "איני יודע", ולהשאיר את המצב בספק, עד אשר יתבררו כל השאלות והספקות.
 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]