כל דבר בעיתו ובזמנו / רפי זברגר

סוטה טו ע''א
 

הקדמה 

בסייעתא דשמיא אנו מתחילים את הפרק השני אשר ממשיך לעסוק בתהליך של האשה הסוטה.
בין הבדלים שהמשנה מציינת בין מנחת סוטה לשאר המנחות למדנו על ההבדל הבא:
כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת, וזו - תחילתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת.
זוהי אחת מן הפעולות הנעשות בתהליך זה כדי לבזות את האשה הסוטה. מביאים את המנחה בכלי העשוי מסיבי דקל, ומעבירים את המנחה אל ידיה של הסוטה. שם היא נשארת עד להבאתה למזבח לשם הקטרה, כדי ליגע אותה, ואולי כך תודה האשה במעשיה ואז לא תשתה את המים.
הגמרא מביאה ברייתא ממסכת מנחות, המתארת את סדר המנחות באופן כללי, ומשם תקשה קושיא על הלכה זו.
נלמד את הלכות המתוארות בברייתא:
• סדר מנחות כיצד? אדם מביא מנחה מתוך ביתו בקלתות של כסף ושל זהב
מנחות מובאות בכלים נאים העשויים מכסף או זהב.
• ונותנה לתוך כלי שרת ומקדשה בכלי שרת,
מעבירים את המנחה לכלי שרת, ובכך מקדשים את המנחה.
• ונותן עליה שמנה ולבונתה ומוליכה אצל כהן,
לאחר קידוש המנחה ממשיכים בנתינת שמן ולבונה על המנחה, פעולה היכולה להתבצע גם על ידי זר (אינו כהן).
כל הפעולות מכאן ואילך מתבצעות על ידי כוהנים, ולכן מוליכים את המנחה לכהן.
• וכהן מוליכה אצל מזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו,
הכהן מעביר את המנחה עד לקרן דרום מערב המזבח (מוסבר בגמרא), והכלי בו מונחת המנחה נוגע במזבח.
• ומסלק את הלבונה לצד אחד וקומץ ממקום שנתרבה שמנה,
המנחה נקמצת על ידי הכהן ללא הלבונה, לכן מזיזים את הלבונה לצד וקומצים מן המנחה בחלק המעורבב יפה בשמן.
קמיצה הינה הפעולה הראשונה מבין ארבע פעולות הנעשות במנחה, מקבילה לשחיטה בקרבן בהמה ומליקה בעוף.
• ונותנו לתוך כלי שרת ומקדשו בכלי שרת,
מקדשים שוב את קומץ המנחה בכלי שרת, פעולה המקבילה לקבלה בקרבן בהמה או עוף.
• ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו
לאחר מכן לוקח הכהן את הלבונה מהכלי הראשון, ושם על קומץ המנחה בכלי השני.
• ומעלהו ומקטירו בכלי שרת,
מעלה הכהן את כלי השרת עם הקומץ והלבונה על המזבח (הולכה), ומקטיר את הקומץ והלבונה על ראש המזבח.
• ומולחו ונותנו על גבי האישים,
לאחר המלחת הקומץ והלבונה במלח (''וכל קרבן מנחתך במלח תקרב'' (ויקרא ב', י''ג)) שופכו על אש המזבח (זריקה).
• קרב הקומץ - שיריה נאכלין,
לאחר שריפת הקומץ (יש אומרים במקצתו, ויש האומרים ברובו) הכוהנים אוכלים את הנותר מן המנחה (שיריים).
• ורשאין הכהנים ליתן לתוכה יין ושמן ודבש,
נתמקד בדין זה בגוף המאמר.
• ואין אסורין אלא מלחמץ;
אסור להחמיץ אפילו חלק מן השיריים הנאכלים לכוהנים (לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם (שם, ו', י').
קתני מיהא: בקלתות של כסף ובקלתות של זהב!
מקשה הגמרא, והרי בתחילת הברייתא מתואר כי המנחה מובאת למקדש בקלתות של כסף או זהב, לכאורה סותר את הרישא של משנתנו, שם למדנו כי גם תחילתן של המנחות בכלי שרת. כלי כסף או זהב אינם כלי שרת!
אמר רב פפא, אימא: בכלים הראויין לכלי שרת.
רב פפא מסביר כי כוונת המשנה שניתן להביא את המנחה גם בכלים פוטנציאליים להיות כל שרת. שהרי כלי זהב או כסף שהקדישו אותו – נקדש לעבודת המקדש.
 

הנושא

ורשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן דבש. מאי טעמא?
שואלת הגמרא, מדוע וכיצד מותר לתת יין, שמן או דבש לשיריים של המנחה קודם אכילת הכוהנים, והרי נאמר (ויקרא ב', י''א): כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה':
אמר קרא (במדבר י''ח, ח'): וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין.
המילה לְמָשְׁחָה בפרשית מתנות כוהנים המתוארת בפרשת קרח, מלמדת כי אכילת הקודש על ידי הכוהנים תיעשה "בדרך גדולה ומלכות", ולכן מותר, ואף רצוי להוסיף דבש, שמן או יין לתוך שיירי הקרבנות הנאכלים לכוהנים. 
 

מהו המסר

תוספת דבש נאסרה בחלקי הקרבן המוקטרים על המזבח, אך מותרת ואף מומלצת בשיירי הקורבנות הנאכלים. כנאמר במשלי (ט''ו, כ''ג): שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו, וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב - כל דבר בעיתו ובזמנו הנכון והמתאים. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]