מי שמוותר נידון לחסד
הרב דב קדרון
סוטה ה ע"א
בגמרא מובאת מחלוקת האם תלמיד חכם צריך שתהיה בו מידה קטנה של גאווה, שמינית שבשמינית, ולדעת רב הונא בריה דרב יהושע ראוי שתהיה בתלמיד חכם קצת גאוה, כדי שלא יוכלו קלי הראש לצחוק עליו, והיא מעטרת אותו כמו הראש של השיבולת, כי לולא גאוה זו אין בני עירו שומעים לו.
במסכת ראש השנה (יז,א) מסופר שאותו רב הונא בריה דרב יהושע חלה באופן קשה מאוד, עד שרב פפא כבר היה בטוח שימות, ובכל זאת הבריא. הוא עצמו סיפר שאכן נגזר עליו מן השמים שימות, אולם הקב"ה אמר שהואיל והוא לא מעמיד על דבריו, אלא מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין – יחוסו עליו מן השמים ויחיה.
מבאר המשך חכמה (במדבר יד, יח) שדנו אותו מן השמים לשיטתו, כי כיוון שהוא סבר שתלמיד חכם צריך להתגאות קצת, ובכל זאת וויתר על דינו. לכן, מידה כנגד מידה, וויתרו לו. וכן בכל מדות שאמרו בתלמיד חכם, אם מוותר על זה, אז נחשב לחסד בעת שצריך חסד, כי כך היא מידתו של הקב"ה: אם האדם מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין, כן הקדוש ברוך הוא מרחם עליו נגד הדין.
