עיוורון הגאווה / רפי זברגר

סוטה ד ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

בתחילת הדף דנה הגמרא בשיעור "סתירה" של אשה סוטה.  מהו הזמן הנקרא ''זמן סתירה'' לגבי אשה הנסתרת עם איש אשר בעלה קינא לה והזהיר אותה לבל תתייחד עימו. אחד הזמנים שהוזכרו היה "כדי העראה''. והגמרא שאלה מהו שיעור זה ונתנו מספר תשובות. נצטט אחת מהן, תשובתו של פלימו:
פלימו אומר: כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר, אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר: כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד:
פלימו למד מהפסוק במשלי המדבר על זנות והוזכרה גם כיכר לחם , כי שיעור העראה הוא הזמן שאשה מושיטה ידה לקחת לחם מן הסל.
בריש עמוד ב' הביאה הגמרא דרשה אחרת הנלמדת מאותו פסוק:
דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי, וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: כל האוכל לחם בלא נטילת ידים - כאילו בא על אשה זונה, שנאמר (שם): כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד .
מאותה השוואה למד החכם גם על חומרת אדם שאוכל לחם ללא נטילת ידים, ומשווה זאת לאיסור זנות החמור.
בהמשך דוחה הגמרא את ההוכחה מפסוק זה, וממשיכה לעסוק בחשיבות נטילת ידים לפני הסעודה.
בהמשך העמוד דורשים את סופו של הפסוק במשלי:
ומאי ואשת איש נפש יקרה תצוד (שם)? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל אדם שיש בו גסות הרוח - לבסוף נכשל באשת איש, שנאמר: ואשת איש נפש יקרה תצוד.
כוונת גסות רוח בגמרא היא גאווה, כלומר אדם המתנהג בגאווה ובחוסר ענווה. רבי יוחנן סובר כי אדם המתגאה, סופו ליפול לידי איסורי ערווה. בגוף המאמר נראה יחס הפוך לעניין.
מכאן ועד דף ה: ממשיכה הגמרא לדון בענייני גאווה, ועל כך נסוב מאמרנו. 
 

הנושא

מובאות מספר מימרות הנסמכות על פסוקים בתנ''ך כי גאווה פסולה מכל וכול. נצטט חלקן המובאות בדף שלנו (עם חלק מהפסוקים):
• אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח - כאילו עובד עבודת כוכבים,
עבודה זרה במובן של אמונה בדברים שקריים שאינם נכונים. אדם גאוותן מחשיב את עצמו, רואה עצמו מעל אחרים מבלי אבחנה אמיתית היכן בדיוק מקומו בעולם, וזוהי עבודתו הזרה.
• ורבי יוחנן דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר (דברים ח', י''ד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
כפירה בעיקר הינה גם סוג של עבודה זרה. כאן ציטטנו את הפסוק מפרשת עקב המדבר על אדם האוכל ושובע, בונה בתים, מלא בכסף וזהב ולכאורה לא חסר לו מאומה. מצב זה מביא אותו לשכחת הבורא. לשכחה מניין קיבל את כל הטוב שיש לו. שכחת המקורות ההיסטוריים של האומה היהודית שיצאה ממצרים מבית עבדים. שכחה של הכול והתרכזות בעצמו ובמה שיש לו וחושב כי הכול נובע מכוחו ומעצמו, וזוהי הגאווה בהתגלמותה.
• רבי חמא בר חנינא אמר: כאילו בא על כל העריות, כתיב הכא: תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (ויקרא י''ח, כ''ז): כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:
המילה תועבה המשותפת בפסוק של גסות הרוח (תועבת ה' כל גבה לב) ובפסוק של עריות, מלמד את רבי חמא כי מקור הגאווה יכול להיות מתוך תאווה לעבירה, ומכאן מגיע לכפירה בעיקר ואף לעבודה זרה. תאווה שלו לעבירה מבצעת רציונליזציה גם של נושאים אחרים. זהו יחס הפוך מהדברים של רבי יוחנן שהובאו בהקדמה. רבי יוחנן דיבר על גאווה המביאה לידי זנות, ואילו רבי חמא מדבר על כמיהה לתאווה המביאה לידי גאווה. ניתן לומר כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים. שני הכיוונים נכונים ופוטנציאליים באותה מידה.
• עולא אמר: כאילו בנה במה.
רש''י מדגיש כי מדובר בבמה לעבודה זרה, שלא נחשוב שמדובר בתקופות הראשונות בכניסת עם ישראל לארץ, בהם הותרו הבמות לחלק מעבודת הקרבנות.
עולא ממשיך את הדעות הקודמות, ומוסיף כי המתגאה כביכול עושה לעצמו פסל ועובד בבמה, בתקופה הנחשבת לעבודה זרה.
בהמשך הדיון (דף ה') מביאה הגמרא מקורות לאיסור להיות ''בעל גאווה'', ולאחר מכן מתוארים עונשים שהוא מקבל. 
 

מהו המסר

נצטט את דברי הזהב של בעל מסילת ישרים בנושא גאווה:
"הנה כלל ענין הגאווה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאווה תהילה. ואמנם, זה יכול להימשך מסברות רבות מתחלפות: כי יש מי שיחשיב עצמו בעל שכל, ויש מי שיחשיב עצמו נאה, ויש שיחשיב עצמו נכבד, ויש שיחשיב עצמו גדול, ויש שיחשיב עצמו חכם. כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם אם יחשוב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאווה... ועל כולם נאמר (משלי טז): 'תועבת ד' כל גבה לב', ומכולם צריך שינקה הרוצה במידת הנקיות וידע ויבין כי אין הגאווה אלא עיוורון ממש אשר אין שכל האדם רואה חסרונותיו ומכיר פחיתותו, שאילו היה יכול לראות והיה מכיר האמת, היה סר ומתרחק מכל הדרכים הרעים והמקולקלים האלה הרחק גדול
סיבות רבות לגאווה, מניעים שונים להופעתה, אך צריך אדם להבין כי גאווה אינה אלא ''עיוורון'', שהרי רואה רק את תכונותיו הטובות, ומתעלם מכל הרע. נשתדל להתרחק מגאווה עד לקצה כפסקו החד משמעי של הרמב''ם (דעות ב', ג'):
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]