גאווה חמורה מכל העברות

הרב דב קדרון

סוטה ד ע"ב

מהפסוק (דברים ח, יד): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", לומד רבי יוחנן שמי שיש בו גסות הרוח, גאווה, כאילו כפר בעיקר.
בעל ספר צפנת פענח (שמות פרשת יתרו) כותב שמי שעושה חטאים אחרים לא נקרא כופר בכל המצות, אלא דווקא גסי הרוח, ומכאן נלמד שחטא הגאווה חמור יותר מכל העבירות האחרות.

הוא כותב בשם רבו, הבעל שם טוב, להוכיח זאת ממה שבכל הטומאות והחטאים כתוב (ויקרא טז, טז): "השוכן אתם בתוך טמאותם", מה שאין כן בגסי רוח דרשו (סוטה ה,א): "אין אני והוא יכולין לדור בעולם", שנאמר (תהלים קא, ה): "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", מכאן מוכח שגאווה חמורה יותר מכל העברות.

על פי זה הוא מסביר מדוע נאמר לגבי חטא של מלך (ויקרא ד, כב): "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא", לשון "אשרי", כי בוודאי אשרי לנשיא שיחטא, ויכיר בחטאו, שבזה ניצול מגסות הרוח הקשה מחטא. בנוסף לכך בזה יהיה גם כן אשרי לדור אשר הנשיא שלו יחטא וישוב בתשובה, ובזה יש לו התחברות עמהם להעלותם בתשובתו.