חשוב ופרקטי / רפי זברגר

נזיר נו ע''ב
 

הקדמה 

המשנה הראשונה בדף משווה את דיני תגלחת נזיר לחיוב ביאת מקדש:
אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע: כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה - חייבין עליה על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה - אין חייבין עליה על ביאת מקדש;
למדנו במשניות קודמות על טומאות מת שהנזיר מגלח עליהם, כגון: מת, כזית מן המת, עצם כשעורה ועוד. וכן למדנו על טומאות מת שאמנם מחייבות טהרה של שלישי ושביעי אך אין הנזיר מגלח עליהם, כגון: רביעית דם וכדו'.
רבי אליעזר בשם רבי יהושע מדבר אל רבי מאיר ופוסק כי חיוב כרת (במזיד) וקרבן עולה ויורד (בשוגג) על כניסה לאזור המקדש בטומאה הוא רק על טומאות שהנזיר מגלח עליהן, ולא מתחייבים (בכרת וקרבן) על טומאות שהנזיר אינו מגלח עליהן.
לפי הרמב''ם טומאה שהנזיר לא מגלח עליה אינה מן התורה, לכן סביר שלא יהיה חייב גם בטומאת מקדש. לפי הראב''ד ישנה גזירה שווה בין שני הדינים המקשרת ביניהם.
אמר רבי מאיר: לא תהא זו קלה מן השרץ!
רבי מאיר דוחה השוואה זו ומוכיח זאת מטומאת שרץ. ''טומאה קלה'' האוסרת את האדם מלבוא למקדש, ואם הוא נכנס למקדש מתחייב בכרת או בקרבן, זאת למרות שאין הנזיר  מגלח עליה (וגם לא מפסיק את נזירותו בגינה). אם כן אומר רבי מאיר, נראה שאין קשר בין טומאה של הנזיר המחייבת גילוחד לחיוב על טומאת מקדש. 
 

הנושא

ורבי אליעזר משום רבי יהושע גמר לה? והא משום רבי יהושע בר ממל גמר לה!
שואלת הגמרא על בעל המימרא המקורית של רבי אליעזר: האם הוא רבי אליעזר אמר זאת בשם רבי יהושע, והלוא הוא אמר את דבריו בשם רבי יהושע בן ממל, כפי שנלמד מיד בברייתא הבאה:
דתניא, אמר רבי אליעזר: כשהלכתי לערדסקיא, מצאתי את רבי יהושע בן פתר ראש שהיה יושב ודן לפני רבי מאיר בהלכה. כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה - חייבין עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה - אין חייבין עליה משום ביאת מקדש; אמר לו: אל תהא זו קלה משרץ! אמרתי לו: כלום אתה בקי ברבי יהושע בר ממל? אמר לי: הן, כך אמר לי רבי יהושע בר ממל משום רבי יהושע: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה - חייב עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה - אין חייבין עליה משום ביאת מקדש; הוי, משום רבי יהושע בר ממל גמיר לה!
רבי אליעזר מספר בברייתא על דין ודברים שהיה בין רבי מאיר ורבי יהושע בן פתר (כך שמו של אביו) בנושא שלנו.
רבי יהושע בן פתר ציטט את ההלכה המקשרת בין טומאת מקדש לגילוח נזיר, ורבי מאיר הוכיח לו מדין טומאת שרץ כמו במשנתנו, כי גם היא מחייבת בטומאת מקדש למרות שאין הנזיר מגלח עליה.
רבי אליעזר שאל את רבי מאיר האם הוא בקי בדבריו של רבי יהושע בן ממל? ורבי מאיר ענה לו שאמנם כן.
ציטט לו רבי אליעזר את דבריו של רבי יהושע בן ממל בשם רבי יהושע, על הקשר הישיר בין הלכת טומאת מקדש לטומאות שהנזיר מגלח עליהן.
אם כן מסיימת הגמרא את שאלתה, מדוע במשנה ציטטנו הלכה זו בשם רבי יהושע ולא בשם רבי יהושע בן ממל?
יש להבין ולהסביר את רבי מאיר הטוען שהוא בקי בדברי רבי יהושע בן ממל, ומסתמא ידע את ההלכה שרבי אליעזר ציטט בשמו, ובכל אופן אין הוא מקבל אותה ומוכיח מטומאת שרץ של נזיר, כי בכל טומאת מת חייבים בכרת או קרבן, גם אם הנזיר לא מגלח על טומאה זו.
אמרו, שמע מינה: כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא, קדמאי ובתראי אמרינן, מציעאי לא אמרינן.
מיישבת הגמרא את השאלה (זו אינה ''קושיא'' אלא יותר ''שאלה''): אמנם כן, הדברים נאמרו לרבי אליעזר מפיו של רבי יהושע בן ממל, אשר שמע זאת מרבי יהושע. אך כדי ''להגיד דבר בשם אומרו'' מספיק לומר את החכם הראשון ממנו שמענו זאת, ואת החכם האחרון שאמר הלכה זו, ואין צורך להזכיר את שמות כל החכמים שהעבירו הלכה זו מאחד לשני.
אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא (מסכת פאה ב', ו'), אמר נחום הלבלר: כך מקובלני מרבי מיאשא, שקיבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיני: בזורע שבת וחרדל בשנים ושלשה מקומות, שנותן פאה מכל אחד ואחד; ואילו יהושע וכלב לא קחשיב, שמע מינה.
רב נחמן בן יצחק מוכיח כלל זה גם מהמשנה במסכת פאה, שם אמר נחום הסופר (לבלר) שקיבל הלכה מרבי מיאשה, שלמד זאת מאביו, אשר למד מן הזוגות (זוגות הם נשיא הסנהדרין ואב בית הדין בשלהי בית שני) הם למדו מן הנביאים הלכה למשה מסיני ביחס לזורע שני מיני חיטין בשדה אחד, שמתחייב במספר פאה כמספר הגרנות (מקומות האיסוף של החיטין). משלא הוזכרו במשנה זו יהושע וכלב (שהוזכרו בתאור העברת התורה במשנה במסכת אבות א', א'), משמע שאין צורך להזכיר את כל החכמים ''האמצעיים''.
 

מהו המסר

מה הסברה העומדת מאחורי העיקרון שאין צורך לצטט את החכמים ''האמצעיים''?
נאמר סברות ששמעתי מדביר וברק, שניים מבניי:
1. אין לדבר סוף. אם נתחיל לצטט את כל השמות של החכמים שציטטו הלכה מסוימת, ייתכן שהרשימה ארוכה, ולא יהיה לדבר סוף. לכן פרקטית, מלמדים אותנו חכמים שאין לעשות זאת.
2. הראשון והאחרון מייצגים את ההלכה הזאת. שהרי הראשון הוא המקור לכל הדין, ולכן יש להזכיר ולומר כי ממנו נובעת ההלכה. האחרון הוא החכם ממנו שמעו את ההלכה וגם אותו יש לכבד, כי המצטט שמע מפיו את העניין.
כל השאר אינם מייצגים את ההלכה, אלא הם רק ''מעבירי מידע'' מאחד לשני, ואינם מהותיים לעצם הדין, לכן אין צורך להזכירם.
ההסבר הראשון מלמדנו להיות פרקטיים ולא להיצמד "כמו תוכי'' לעקרונות (לומר דבר בשם אומרו). גם אם יש לנו עיקרון והוא חשוב, הרי אין ללכת אחריו באש ובמים, אלא יש לפתוח את הראש ולהחליט מה החשוב והפרקטי ביותר מבין הדברים.
ההסבר השני מלמדנו לרדת לשורשם של דברים: ככל הנראה יש לומר דברים בשם אומרם משום כבודם. אם לא נזכיר את ''החכמים האמצעיים'' נראה שלא יפחת כבודם, שהרי אינם אלא מעבירי מסרים מזה לזה! 

 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]