גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שנח מדור "עלי הדף"
מסכת נזיר
דף מב ע"א
בזמננו - שכולנו בחזקת טמאי מתים - האם יש איסור לכהנים לטמא למת, והאם לאמוראים היה אפר פרה
במשנה (מב, א): "היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא, חייב על כל אחת ואחת". ופליגי בגמרא (שם, ב) - במה הדברים אמורים, רבה בשם רב הונא אומר: "מקרא מלא דבר הכתוב בנזיר (במדבר ו, ז) 'לא יטמא', כשהוא אומר (שם, ו) 'לא יבא', להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה, אבל טומאה וטומאה לא", כלומר, שאין הדברים אמורים כי אם כשנטמא במגע מת ואח"כ נכנס לאהל המת, כי הן שתי אזהרות נפרדות, איסור טומאה ואיסור כניסה לאהל המת, ולכן יש עליהם שני חיובים נפרדים. אכן, אם נגע במת וחזר ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת, כי כשנטמא פעם שניה לא ניתוסף בו טומאה חדשה שיתחייב עליה. ואילו רב יוסף הוכיח בדעת רב הונא, "אפילו טומאה וטומאה", כלומר, שגם הנוגע במת וחוזר ונוגע במת אחר חייב על טומאתו השניה.
בהמשך הסוגיא מתבאר שיש לחלק בזה בין הנוגע במת – ובעוד שהוא נוגע במת נוגע במת אחר, למי שכבר פירש מן המת הראשון, ואח"כ נוגע במת השני, וכמו שאמרו אחרי שהקשו סתירה ממשנתנו לברייתא אחרת: "כאן בחיבורין וכאן שלא בחיבורין", כי בעוד שהאדם מחובר למת נוגע במת אחר - הרי אינו מוסיף שום טומאה על טומאתו, ולכן אין עליו אזהרה נוספת. אכן, אחרי שפירש מן המת נגע במת אחר, הריהו מוסיף טומאה על טומאתו, כי בעוד האדם מחובר אל המת הדין הוא שהאדם הנוגע באותו אדם טמא טומאת שבעה, ואילו כשפירש אין הנוגע בו טמא כי אם טומאת ערב.
הראשונים נחלקו אודות הכלל האמור – לחלק בין חיבורין ללא חיבורין, אי נאמרו לפי דעת רבה ששיטתו להקל בדין זה או כדעת רב יוסף המחמיר בזה. בפירוש התוס' בסוגייתנו מבואר שנאמרה לשיטת רבה, ולפי זה לא הקל רבה כי אם כשהוא עדיין מחובר אל המת, אבל, כשאינו מחובר – מודה הוא שחייב על כל טומאה וטומאה, ואילו רב יוסף מחייב גם בחיבורין על כל טומאה וטומאה. ואילו בפירוש המיוחס לרש"י מבואר, וכן הכריע הרא"ש (בפירושו כאן), שכלל זה נאמר לדעת רב יוסף שמחמיר בזה, שגם לדבריו יש להקל בחיבורין, ואילו לשיטת רבה יש להקל גם שלא בחיבורין.
ענין זה נאמר בין באיסור טומאה לנזיר ובין באיסור טומאה לכהן, כמו שמבואר בסוגייתנו, וכמובן שהדבר נוגע למעשה בזמן הזה לאיסור טומאה בכהן, ונחלקו הראשונים איך נפסק להלכה. רוב הראשונים סוברים שרק בחיבורים יש להקל, ואילו כשפירש מנגיעת המת אסור לכהן לטמא למת אחר (עי' רמב"ם נזירות פ"ה ה"ז; אבל פ"ג ה"ד; יראים סי' שכד ועוד), וישנם ראשונים שפסקו להקל גם כשפירש מנגיעת המת (ראב"ד בהשגות נזירות פ"ה הט"ו ואבל פ"ג ה"ז; ר"ת הובא בתורת האדם להרמב"ן וברא"ש הל' טומאה סי' ו).
ויש לציין בזה דברי הראב"ד (הל' נזירות ואבל שם): "... כיון דקי"ל רבה ורב יוסף הלכתא כרבה, מעתה 'טומאה וטומאה' אפילו פירש וחזר ונגע פטור, והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן, ועוד אין עליהן חיוב טומאה, והמחייב אותם - עליו להביא ראיה", כלומר, שכהנים בזמן הזה מאחר שממילא הם טמאי מתים, אין עליהם חיוב טומאה.
דבר בעתו מה טוב, בעמדנו בשבת פרה, נביא את דברי ה'משנה למלך' (הל' אבל פ"ג ה"א) על דברי הראב"ד: "ואיכא לאתמוהי טובא בסברת הראב"ד הלזו, דהא מצינו בגמ' בכמה מקומות, דהאמוראים היו מציינים את הקברות מפני הכהנים, כגון רבי בנאה וחבריו (ב"ב נח, א), ובזמן האמוראים הרי כולם היו טמאי מת, ואין עליהם עוד שום חיוב טומאה".
וכתב: "י"ל, דס"ל דבזמן האמוראים ג"כ היה להם אפר הפרה, וכדאמרינן בפ"ק דנדה (ו, ב) דמתמה תלמודא 'קדש בימי רבי מי הואי' (הגמ' מביא שם שהיה נהוג לטהר את יינם לנסכים ושמן למנחות, ודבר זה היה בימי רבי, ולכן הקשו איך יתכן דבר זה, הלא רבי היה כמה שנים אחר החורבן), ומשני, 'כדעולא דאמר עולא חברייא מדכן בגלילא', ופירש"י (ד"ה חבריא) 'חברים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות שמא יבנה בית המקדש בימיהם', ע"כ, ועל כרחך היו טהורים ממת, דאי לא איך היו מטהרים יין ושמן, אלא ודאי דהיה להם אפר הפרה".
וממשיך וכותב עוד: "וזכורני, שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה... ורבינו שמשון בפ"ד דחלה מ"ז כתב, דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה, כי היה להם אפר הפרה, וכן כתב הרא"ש בסוף הלכות חלה...", ויש לציין לזה דברי החיד"א זי"ע ב'מדבר קדמות' (מע' א אות כו), עפ"י האמור שהאמוראים היה להם אפר הפרה, כי "בהכי ינוח לנו דהאמוראים היו כל כך קדושים, והן עתה בשגם המצא ימצא מי שרוצה להתקדש ולפרוש מדרכי העולם, אף שיטרח טורח גדול לא יעלה בידו, כי הטומאות חדשות גם ישנות אשר אנחנו ואבותינו בם היו בעוכרינו, כי הטהרה מעכבת".
וממשיך החיד"א וכותב דבר נפלא: "ואני בעניותי פשיטא לי, דרבינו האר"י זצ"ל היה נטהר באפר פרה על ידי אליהו זל"ט, ואז נחה עליו רוח הקודש להפליא, והגם כי לא ראיתי כתוב רמז מזה, ולא שמעתי, לבי אומר לי, שהרב ז"ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ לרוב ענותנותו", אמנם כלפי זה העירו רבים מדברי המהרח"ו ב'שער המצות' (פר' שמות) כאשר האריך אודות האיסור להשתמש בשמות הקדושים, וכתב: "ושאלתי למורי ז"ל שהרי ראינו דורות הראשונים שהיו משתמשין בשמות כנודע, ובפרט כפי הנמצא כתוב בספר פרקי היכלות שהיו משתמשין בהם ר' ישמעאל ור' עקיבא לענין פתיחת הלב והזכירה, והשיב לי, כי הם היו נטהרים באפר פרה כנודע בענין רבי טרפון (עי' תו"כ ר"פ מצורע) שהיה מטהר הטמאים באפר פרה, אע"פ שהוא היה אחר חורבן בית שני, אבל עתה אנו כולנו טמאים לנפש אדם, ואין לנו רשות להשתמש בהם" וע"ש טעמים נוספים, הרי שהכליל את עצמו בתוך כל כלל ישראל ש'כולנו טמאים לנפש אדם', ויתכן שגם זה אינו אלא לרוב ענותנותו - וכדברי החיד"א.
