להתייחס לתוכן הדברים מבלי לגחך / רפי זברגר

נזיר מב ע''א
 

הקדמה 

בדף מ' ציטטנו את המשנה ממסכת נגעים (י''ד, ד') בדבר שלושת המצבים בהם התורה מצווה על גילוח: נזיר, מצורע וקידוש לוויים במדבר. בין היתר למדנו שם דין כללי בשלושת המצבים:
אמר מר: וכולם שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות - לא עשו ולא כלום.
שני דינים יש בנזיר, מצורע ולוויים:
1. חייבים לגלח בתער
2. חייבים לגלח את כל השער, ואין להשאיר אפילו שתי שערות .
אם לא ביצעו את שני הכללים הללו לא קיימו את מצוות הגילוח הקיימת בהם.
 

הנושא

אמר רב אחא בריה דרב איקא, זאת אומרת. רובו ככולו מדאורייתא.
רב אחא לומד מהלימוד אשר נלמד מיד, כי דין ''רובו ככולו'' הינו דין דאורייתא, כך שבכל מקום שיש ''מצווה ארוכה'', גם אם קיים את רובה הרי נחשב הדבר כאילו קיים את כולה. כנ''ל לגבי עבירה: אם עבר על רובה, נחשב כאילו עבר על כולה. למשל, איסור הקפת פאת הראש: אם הקיף את רוב הראש – עבר על האיסור ומתחייב.
ממאי? מדגלי רחמנא גבי נזיר (במדבר ו', ט'): וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ: , הכא הוא דעד דאיכא כולו, הא בעלמא רובו ככולו.
בפסוק המדבר על גילוח נזיר שנטמא, חוזרת התורה פעמיים על הפועל גלוח: וגלח, יגלחנו. מכאן לומדים חכמים כי יש לגלח את כל השער ממש, ולא להשאיר אפילו שתי שערות על כנם.
לומד רב אחא, כי זהו דין ייחודי לנזיר, אך בכל התורה כולה ''רובו ככולו'', ולכן היה צריך לימוד להפקיע את הדין הכללי מהלכות נזיר.
מתקיף לה רבי יוסי ברבי חנינא: האי בנזיר טמא כתיב!
רבי יוסי בן חנינא התקיף את הלכת רב אחא, ואמר כי הפסוק המצוטט בדבריו אינו אלא בנזיר טמא (וכי ימות מת עליו בפתע פתאום), ומניין למד רב אחא דין זה גם על גילוח טהרה של הנזיר (לאחר מלאת ימי נזירותו)? ומכוח קושיא זו דחה רבי יוסי את הוכחת רב אחא.
מחכו עלה במערבא, מכדי נזיר טמא דבתער מנלן? מנזיר טהור יליף,
בני ארץ ישראל היושבים מערבית לבני בבל צחקו על קושייתו של רבי יוסי (אשר גם היה חכם ארץ ישראלי) ואמרו שהרי דיני נזיר טהור ונזיר טמא נלמדים זה מזה. למשל, הצורך לגלח דווקא בתער בגילוח נזיר טמא נלמד מדין דומה הנזכר בנזיר טהור. המשנה במסכת נגעים פסקה באופן כללי בנזיר שיש לגלח בתער, משמע גם נזיר טהור וגם נזיר טמא.
וממשיכים בני ארץ ישראל להסביר את הזיקה בין שני דיני נזיר:
ליתי נזיר טהור ולילף מנזיר טמא, מה טמא כי שייר שתי שערות ולא כלום עבד, הכא נמי כי שייר שתי שערות ולא כלום עבד.
כשם שלמדנו חובת גילוח בתער של נזיר טמא מנזיר טהור, כך נלמד הפוך גם חובת גילוח כל השער של נזיר טהור מנזיר טמא. לכן לדעת חכמי ארץ ישראל, קושיית רבי יוסי לא מתחילה.
מעניינת מאוד הערתו של התוספות על ''חיוכם'' של בני ארץ ישראל על דברי רבי יוסי:
בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:) אמר מחכו עלה במערבא היינו רבי יוסי בן רבי חנינא והכא אשכחן מחכו על דבריו.
התוספות מזכיר לנו כי ''המחייך'' של בני ארץ ישראל אינו אלא רבי יוסי בן רבי חנינא בעצמו. כלומר, הוא זה שחייך על מאמרם של בני בבל, ובסופו של דבר במקרה שלנו ''צחקו'' על דבריו שלו.
 

מהו המסר

הזכרנו כבר בעבר כי צחוקם של חכמים על חבריהם מעוררת בנו תמיהות מסוימות, כיצד נהגו כך. מדוע לצחוק על דברי החכמים ולא להתייחס לתוכן הדברים ולהעיר עליהם? הרי בדרך כלל, כשאדם צוחק על רעהו, הוא כביכול אומר כי הדברים של החבר אינם ראויים להיאמר, ודברים שאני אומר ''שווים'' יותר.
כאן אנו רואים, כי רבי יוסי ''זכה'' לאותו יחס שהוא נהג כלפי אחרים, נהגו כך גם כלפיו.
רבי יוסי היה חכם ארץ ישראל גדול מאוד, תלמיד חבר של רבי יוחנן ולדבריו הייתה השפעה גדולה על כל שומעיו, ואמנם ראינו כאן כי חכמים אחרים ''למדו'' ממנו ונהגו גם הם באותה דרך שבה הוא נהג.
לאור זאת רצוי עוד יותר לעניות דעתנו הדלה, להשתדל להתייחס רק לתוכן הדברים הנאמרים מבלי לגחך ולצחוק על דברי החברים או החכמים החולקים.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]