האיסור להתיפות כאשה
מכות כ ע"ב
"מלקט לבנות מתוך שחורות... ודבר זה אפילו בחול אסור, משום שנאמר: (דברים כב) לא ילבש גבר שמלת אשה".
וכך נפסק בשו"ע יו"ד קפב, ו.
והפנה שם הרמ"א לדבריו בשו"ע יו"ד קנו, ב, שם הביא את דברי הר"ן על הרי"ף שבמסכת עבודה זרה דף ט ע"ב:
"יש לומר דבכל מקום שרגילין האנשים להסתכל במראה כמו הנשים מותר... ואפילו הכי הוצרכו להתיר לקרובים לבית רבן גמליאל לפי שהחברים היו נמנעים בכל מקום".
והוא הדין לכל הדברים שאסורים משום לא ילבש.
והקשה עליו בביאור הגר"א שם ס"ק ז:
"ודבריו צ"ע, למה לא אוקמיה במקום שלא נהגו רק הנשים?
והא אמרינן שם בהדיא והאיש אף בחול אסור אלמא מדינא אסור, וע"ז קאמר לבית רבי התירו כו'".
כלומר, שאמרו במסכת נזיר דף נח ע"ב:
"אמר רב: מיקל אדם כל גופו בתער. מיתיבי: המעביר בית השחי ובית הערוה - הרי זה לוקה! הא בתער, הא במספרים. והא רב נמי בתער קאמר! כעין תער".
ולפי הר"ן היה לגמרא לתרץ שרב עוסק במקום שגם הגברים נוהגים כך.
קושיתו השניה היא מהירושלמי במסכת שבת פרק ו הלכה א:
"והאיש אפילו בחול אסור, שאינה דרך כבוד. שלשה דברים התירו לבית רבי שיהו רואין במראה".
הרי שלא התירו לבית רבי רק את מנהג החברים, כדברי הר"ן, אלא גם במקום שאסור ממש.
לסיכום:
הרמ"א הביא את דעת הר"ן שהחברים נמנעים.
השו"ע סָתַם דבריו שאסור מהדין. וגם הגר"א דחה את דברי הר"ן.
ומכל מקום סיים שם הרמ"א:
"ואפילו במקום שנהגו להחמיר, אם עושה לרפואה שמאיר עיניו, או שעושה להסיר הכתמים מפניו או נוצות מראשו, שרי. וכן נהגו".
ואמר הרב מרדכי אליהו שהוא הדין שמותר להביט במראה שלא על מנת להתיפות אלא על מנת לתקן שלא יהיה מראהו שלא כראוי.
