מעלת הפרגון / רפי זברגר

גיטין נב ע"א
 

הקדמה 

המשנה הראשונה בדף עוסקת בחובת שבועה של אפוטרופוס ליתומים, כאשר הם גדלים והוא מעביר להם את האחריות בחזרה על הנכסים. הוא חייב להישבע שלא נשאר בידיו שום דבר של היתומים. המשנה מבחינה בין מקרה שהאבא מינה את האפ' עוד בחייו – אז חייב להישבע, לבין מקרה שבית דין מינוהו – או אז אינו חייב להישבע. 
 

הנושא

הגמרא מביאה שתי גרסאות לדינים של המשנה, אחת כפי שתיארנו ב''רקע'', והשנייה בדיוק הפוך. נתאר בטבלה הבאה, את שתי הגרסאות, ואת הנימוקים לכל אחת מהן:

העיקרון זהה בשתי הגרסאות: השאיפה היא לחייב את האפוטרופוס שבועה בכל מקרה. אם התחושה היא שיש לאפוטרופוס הנאה בתפקידו, או אז אנו לא חוששים שחיוב שבועה עתידי ימנע ממנו ''לקבל'' את התפקיד, ולכן - מחייבים אותו שבועה. אבל אם האפוטרופוס "עושה טובה'' במינויו, אז אנו חוששים שלא יסכים להתמנות לתפקיד – במקרה כזה לא נשבע. המחלוקת בין הגרסאות היא בהבנת המציאות: באיזה מקרה יש הנאה ובאיזה מקרה ''עושה טובה''.  
 

מהו המסר

כל אדם מרגיש טוב כאשר מפרגנים לו וסומכים עליו. האגו שלו גבוה, החיוניות שלו עולה, התחושה הכללית משתפרת וכן הלאה. בדוגמא שלנו מדובר בעובדה שסומכים על אדם להיות אפוטרופוס ולהיות אחראי לכל צרכי היתומים. אך בכל תחום ובכל מסגרת, רצוי לפרגן כמה שאפשר, להקנות לזולת, לחבר או לבן משפחה תחושה טובה שניתן לסמוך עליו, שמרוצים ממנו, ואם אפשר אף לספר זאת למכריו וידידיו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]