אינו הולך לאיבוד / רפי זברגר

נזיר ל ע''א
 

הקדמה 

נלמד את המשנה האחרונה בפרק, העוסקת בכיוון הפוך לאילו שעסקנו עד כה - בשימוש מעות של קרבנות אבא נזיר לצורך קרבנות בנו הנזיר:
האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה.
אם האב והבן נזירים, והאב הפריש כסף עבור קרבנות טהרה שלו ולאחר מכן נפטר ולא הספיק להקריבם, יכול בנו הנזיר להשתמש בכספים אלו. מוסיפה המשנה כי ביתו הנזירה מנועה משימוש בכספים אלו לצורך קרבנות טהרה שלה.
כיצד? מי שהיה אביו נזיר, והפריש מעות סתומים על נזירותו ומת, ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא,
המשנה מדגישה כי האבא הפריש מעות סתומים, כפי שכבר למדנו לעיל - מעות שלא סומנו אילו מעות לאיזה קרבן.
רק מעות כאלו יכולים לשמש את הבן לצורך קרבנות נזירותו, אם נדר נזירות לאחר מותו של האבא.
אמר רבי יוסי: הרי אלו יפלו לנדבה, אין זה מגלח על נזירות אביו.
רבי יוסי חולק על תנא קמא וסובר כי אם הבן והאבא לא היו נזירים במקביל, הבן אינו יכול להשתמש במעות אביו, כיוון שהם כבר נפלו לנדבה עם מותו של האבא.
איזהו שמגלח על נזירות אביו? מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת - זה הוא שמגלח על נזירות אביו.
אם כן, ממשיך רבי יוסי, על מה קבעה המשנה דין גילוח הבן על נזירות אביו (שהוא מסכים לדין זה), על מצב שבו יש חפיפה בין הנזירויות. האב הפריש מעות סתומים קרבנות טהרה שלו ומת, ולאחר מכן הבן שכבר היה נזיר הסב את המעות אלו לקרבנותיו הוא.
יש הגורסים את דברי רבי יוסי בדיוק הפוך: אם הייתה חפיפה בין הנזירויות אין הבן יכול לגלח על נזירות אביו, ורק אם לא הייתה חפיפה בנזירויות ביניהם יכול הבן לגלח על נזירות אביו. 
 

הנושא

מאי טעמא?
שואלת הגמרא מה מקור הדין של המשנה, כי האדם יכול לגלח את נזירות אביו, בניגוד לקרבנות אחרים, שאדם אינו מורשה להשתמש בקורבנות שהוקדשו עבור אדם אחר. יש המפרשים (מפרש ועוד) כי הגמרא שואלת על מקור ההלכה השנייה של המשנה כי האשה אינה יכולה לגלח על קרבנות נזירות אביה.
אמר רבי יוחנן: הלכה היא בנזיר.
רבי יוחנן לומד זאת מהלכה למשה מסיני. אין פסוק מפורש לכך אלא הלכה שקבלנו ממשה רבנו ועברה מדור דור.
תשובת הגמרא מזכירה לנו את ''שיטת רבי יוחנן'' בפרק שלנו כבר פעמיים לפני כן.
ניזכר ונסכם את שלושת הדינים אשר רבי יוחנן למדם מהלכה למשה מסיני:
1. מעות סתומים (שהוקדשו לקרבנות טהרה) לנדבה (כ''ה.) – אדם שהפריש מעות עבור קרבנות סיום נזירותיו ולאחר מכן בטל הנדר (על ידי הפרת הנדר על ידי הבעל או האבא של הנזירה, או בעקבות מיתה של הנודר), כך שאין אפשרות להקריב קרבנותיו לאחר מותו, מוסבים לנדבה. זאת למרות שמעות אלו מכילות גם מעות של קרבן חטאת שאינו ראוי לנדבה.
2. איש מדיר את בנו בנזיר (כ''ח:) – אדם יכול לנדור נזירות של בנו הקטן. כל עוד לא מיחה הבן (או קרוביו) על ידי מעשים (גילוח שיער וכדו') או אמירה מפורשת שאינו מעוניין בנזירות, הרי הנדר חל והבן נזיר.
3. נידון משנתנו: האיש מגלח על נזירות אביו, כפי שהוסבר לעיל. 
 

מהו המסר

נקודה משותפת לכל שלושת ההלכות הללו שנמסרו למשה רבנו הוא ''לשמור על הדברים של ילכו לאיבוד''.
• ה''הפרשה הסתומה'' של מעות קרבנות טהרה, אשר בעצם מכילה גם דמי קרבן חטאת שלעצמם אינם ראויים לנדבה, אך מכיוון שהכול חרוז יחדיו, קבעה הלכה זו כי גם מעות הללו ''לא ילכו לאיבוד'' וכל המעות הסתומים ילכו לנדבה.
• אדם המדיר נזירות את בנו מבקש לדאוג לו, וללמדו מוסר ודרך ארץ. כל זאת מתוך מחשבה טובה ורצון עז שהילד ''לא ילך לאיבוד'', ויוכל לשמור ולנתב את כוחותיו ושאיפותיו אל הטוב והיפה.
• האיש המגלח על נזירות אביו, בעצם אומר במעשה זה, כי מעותיו של אביו, שהיו מנותבות לדברים חשובים כמו קרבנות טהרה שלו, ''לא ילכו לאיבוד'', והם ישמשו עבור קרבנות טהרה של בנו אשר הלך בעקבותיו ונדר נזירות על עצמו.
את העיקרון של ''לשמור על הקיים, שלא ילך לאיבוד'' למדנו בהלכות נזירות, אך הוא קיים לא פחות, ואולי אף יותר, בעולם החינוך. חשוב מאוד מאוד לשמור על הקיים. אין שום ערובה כי הצלחת הילד או התלמיד היום יישמר גם למחר או לתקופה מאוחרת יותר. יש לעשות מאמצים רבים כדי לשמר ולחזק את הקיים.
אפשר לומר כי עיקרון זה נכון גם בכל מהלכי ומערכי החיים השונים.
עיקרון זה מחייב אותנו לנסות לשמור ולתחזק חזק חזק על כל מה שהשגנו בעמל ויזע רב, ובהמשך מתמרץ אותנו לעלייה ושגשוג בנושא זה ובכל שאר תחומי החיים. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]