חובת החינוך המתמשכת / רפי זברגר

גיטין נא ע"א
 

הקדמה 

בדף שלנו אנו דנים בדין האחרון של המשנה הראשונה בפרק:. אם היינו מחייבים את המוצא מציאה להישבע שלא לקח מאומה מתוך המציאה, כנראה שהיו פחות אנשים משיבים אבדות ומציאות שמצאו. כדי למנוע מצב זה, תיקנו שאין צורך להישבע כלל.
 

הנושא

רבי יצחק אומר בגמרתנו, כי אם התובע בא לאדם ואומר לו: שני כיסים [ארנקים] קשורים מצאת לי והנתבע מודה שמצא כיס אחד אך כופר [אינו מודה] במציאת הכיס השני – חייב להישבע, כמו כל ''מודה במקצת'' [אם תובעים אדם והוא מודה בחלק מהתביעה] החייב שבועה. על דין זה של רבי יצחק, מקשה עליו הגמרא: ורבי יצחק לית ליה והמוצא מציאה – לא ישבע מפני תיקון העולם. הרי למדנו במשנה, כי אין משביעים מוצא מציאה, אם כן – מדוע משביעו רבי יצחק?
עונה הגמרא שרבי יצחק כנראה סובר כמו רבי אליעזר בן יעקב בברייתא (כתובות י''ח.): פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד? מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס - הרי זה נשבע, וזה הוא שנשבע על טענת עצמו – אדם מודה שהיה לו חוב כלפי אבא של פלוני, וממשיך וטוען שהחזיר לו חצי מהחוב – פוסק רבי אליעזר שחייב להישבע [גם על סמך דין ''מודה במקצת"].
חכמים חולקים שם וטוענים שפלוני בעצם מוגדר ''משיב אבדה'' ולכן אינו חייב שבועה.
תשובת הגמרא שרבי יצחק סובר כמו רבי אליעזר אינה מספקת, ושוב שואלים את אותה שאלה, הפעם על רבי אליעזר: האם הוא אינו מסכים לדין שלנו במשנה, שהמוצא מציאה [אבדה] אינו חייב להישבע?
תשובת הגמרא: רבי אליעזר אינו מדבר באדם שהודה מעצמו, אלא בנו הקטן של האדם שנפטר, תבע ממנו את החוב, וכתשובה לתביעה, הודה במקצת הטענה, וכפר [טען שאינה נכונה] בשאר התביעה.
מקשה הגמרא: האם מחשבים בטענת קטן, והרי למדנו במסכת שבועות (לה(: ובעוד מקורות כי אין נשבעין על טענת קטן..
ואז באה תשובה מעניינת: כשאמרנו קודם שמדובר בילד קטן, אין הכוונה קטן בגיל, כי אז באמת לא מתחשבים בטענתו, אלא באמת מדובר בטענת בנו הגדול, אם כך מדוע קראנו לו במשנה ''בנו הקטן'', עונה הגמרא: לגבי מילי דאביו (דברים של אביו) קטן הוא – לגבי הדברים הקשורים לאבא שלו, הוא נחשב ל''קטן'' כיוון שאינו בקי בכל מה שקרה לאביו. 
 

מהו המסר

ניתן להרחיב מעט את תשובת הגמרא ולומר כי ילד נחשב "קטן" כל ימיו. אני הבן הקטן של הורי, ואשאר בן קטן עד מאה ועשרים. נוסיף ונאמר: "ילד נשאר ילד" עד גיל מאה ועשרים. כמו שבגיל צעיר, חובה על ההורים לחנך את ילדיהם, כל גיל לפי רמתו ושכלו, ניתן לומר שיש לחנך את הילדים אפילו כאשר הם כבר בעלי משפחות בעצמם, כמובן, בהתאמה לגיל ולמצב. ניתן ואף רצוי, שהורה יאמר לילדיו, מה דעתו לגבי סוגיות שונות, בוודאי אם הילד שואל ומעוניין לדעת, אך גם אם לא. אפשר לומר למשל ל''ילד המבוגר'' "אני הייתי נוהג באופן מסוים במצב זה''. או "לעניות דעתי כך צריך לעשות" וכדו'. לא להחליט, לא לתבוע, וגם לא לומר ב''טון קשה'', אלא מתוך אחריות ואכפתיות, רצון לסייע ומכוח "חובת החינוך המתמשכת''.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]