אין שמחה כהתרת הספקות / רפי זברגר

גיטין נ ע"א
 

הקדמה 

אנו עדיין ממשיכים לפרש את המשנה הראשונה של פרק חמישי, והפעם על הדין: אין מוציאים לאכילת פירות ...מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם. משמעות הלכה זו לדוגמא, אם אדם גזל קרקע, ומכרה לאחר. הקונה עַבד בקרקע והוציא ממנה פירות. לאחר זמן בא הנגזל ולקח את קרקעו כולל הפירות שהוציא הקונה [על הפרות משלם הנגזל רק את עלות ההוצאות]. הקונה בא לגבות מן הגזלן (המוכר) את מה שהנגזל לקח ממנו. את הקרקע יכול לגבות גם מנכסים משועבדים [קרקעות שהגזלן מכר לאדם אחר, לאחר שמכר ל''קונה שלנו''], אבל את הפירות אינו יכול לגבות מנכסים משועבדים, אלא רק מנכסים בני חורין [נכסים הקיימים עדיין אצל הגזלן].
 

הנושא

הגמרא שואלת מדוע? מה הסיבה לדין הזה של המשנה, האוסר על הקונה לגבות מנכסים משועבדים גם עבור הפירות?
עונה החכם ריש לקיש: לפי שאין כתובין. כלומר, בעת קניית הקרקע מידי הגזלן, נכתב בשטר הקניה: מכירת הקרקע בוצעה ''באחריות'' – מושג המציין כי לאחר מכן, אם לקחו לקונה את הקרקע (כמו הנגזל במקרה שלנו), הוא יכול לתבוע ולקבל את כל הקרקעות שהמוכר מכר מאותה תקופה ואילך. רש''י על המקום מסביר זאת: דטעמא דמלוה בשטר טרפא ממשעבדי משום דאית ליה קלא. כלומר, הסיבה שניתן לגבות מנכסים משועבדים, מכיוון שכשאדם חותם על שטר, יש לו ''קול'', הנושא מתפרסם וכולם יודעים על המכירה. לכן, אם בא קונה מאוחר יותר, וביקש לקנות קרקע מאותו לווה, הרי שהוא כבר יודע (בגלל הקול) שהקרקעות של המוכר (הלווה) משועבדות. לכן, הקונה ''לקח את הסיכון'' וקנה קרקע בידיעה ברורה כי יכולים מאוחר יותר לגבות אותה ממנו [כנראה בגלל זה שילם מחיר נמוך ממחיר השוק]. מסיים רש''י ומסביר, הקול ''תקף'' רק על הקרקע הקיימת בשעת ההלוואה, אך הפירות הרי גדלו מאוחר יותר, לכן – עליהם לא חל השעבוד, ולכן קובעת המשנה אין מוציאים לאכילת פירות ...מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם.
 

מהו המסר

ידוע שעורך דין טוב, סוגר את כל הפינות בעת כתיבת החוזה. מה שלא כתוב, חתום ומוסכם בחוזה כאילו אינו קיים, ואינו מחייב את הצד שכנגד. הדבר נכון בחתימת חוזים מסוגים שונים, אך גם אם לא נחתם רשמית חוזה, החיים מלאים ב-''חוזים בין אנשים'' לפעמים מוצהרים ומפורשים, ולפעמים מוסכמים בעל פה. ''הסכם בלתי כתוב'' שביחסי אנוש תקינים, מחייב לא פחות מהסכם כתוב. העיקרון המחייב כתיבה בכל חוזה והסכם, בעצם מלמד אותנו לא להשאיר דברים פתוחים, כמבוטא במאמר: אין שמחה כהתרת הספקות (מצודת דוד, משלי, ט''ו, ל').
יש להשתדל מאוד לא להשאיר ''מצבי ספק באוויר'', הגורמים תחושה של אי וודאות היוצרת מתח ולפעמים אף חרדה, אלא להזדרז ולהסיר את כל הספקות, ובכך להגביר את תחושת הסיפוק והשמחה.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]