מי לעולם לא מת?
הרב דב קדרון
נזיר כז ע"א
לגבי קרבן חטאת נאמר (ויקרא ד, כח): "וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ", ומכאן לומדים שכל אדם צריך להביא את הקרבן שלו, ובן לא יוצא ידי חובה בקרבן שהופרש על ידי אביו שנפטר.
מקשים על כך תוספות: מדוע צריך פסוק שילמד זאת, והרי יש לנו הלכה למשה מסיני שכל חטאת שהופרשה ומתו בעליה – תמות. אם כן כבר ידוע לנו שאף אחד לא יכול להשתמש בקרבן שהופרש על ידי אדם שנפטר.
בעל ספר באר שבע (כריתות כז,ב) כותב שהרמב"ם (בפירוש המשנה שם ו,ז) תירץ זאת, ופירש שצריך פסוק שילמד שלא יקריב הבן את קרבן אביו על חטאת עצמו, כי היה אפשר לחשוב שהבן, שיורש את אביו, נחשב כמו המשך של אביו וכאילו לא מת בעל הקורבן, ואין זו חטאת שמתו בעליה וניתן להקריבה, לכן בא הפסוק לומר שאין הדבר כך.
אך הוא עצמו (באר שבע) מקשה על כך ממה שנאמר במסכת הוריות (ו,א) שרק הציבור לעולם לא מת, כי לציבור תמיד יש המשך, קיומו של הדור הבא ממשיך את הדור הקודם, אבל אצל אנשים פרטיים אין קיומו של הבן נחשב המשך הקיום של אביו, אם כן נשארה קושיית תוספות במקומה: מדוע צריך פסוק ללמד שאין הבן מקריב את קרבן החטאת של אביו שמת? הרי זה כבר ידוע לנו מהלכה למשה מסיני.
אולי ניתן לומר שאכן הפסוק הזה הוא המקור לכך שקיומו של הבן לא נחשב המשך הקיום של אביו, ועל סמך פסוק זה נאמר במסכת הוריות שרק ציבור לא מת.
