חלקים בתוך השלם / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מוטיב החלוקה לשלוש השוזר את המסכת מציב את הדרישה מהאדם והחברה למצוא את היסוד האחדותי בעולם של ריבוי 

הפרק השלישי במסכת מכות מתמקד, כמו שני הפרקים שקדמו לו, בתחום מוגדר אחד במשפט העונשין התורני - עונש המלקות המוטל על מי שעובר על מצוות לא תעשה בפני שני עדים. משניות הפרק מזכירות רבות ממצוות אלו, בדרך כלל כחלק מרשימות ארוכות. השיא במגמה זו מגיע בתיאור מציאות מדומה של אדם שבמעשה אחד עובר על שמונה "לאווים": חורש בשור וחמור (כלאיים) שהוקדשו למקדש (מעילה), בכרם שנזרע גם בחיטה (כלאי כרם), בשנת השמיטה, ביום טוב – ובנוסף לכול החורש הוא גם כהן וגם נזיר החורש במקום של טומאה. מה פשרה של מגמה זו? האם מטרתה ללמד דבר כלשהו על מהות העניין מעבר למניין הלאווים?

כת אחת

כדי לעמוד על תורף העניין נפתח בהתבוננות באחד המבנים הספרותיים שבמסכת המופיע בכל פרק. למרות ההקשר ההלכתי השונה בפרקים, הוא יוצר חוט אחד השוזר יחדיו את המסכת כולה. כוונתי היא ליסוד ה"שלוש".

בפרק הראשון, העוסק בעדים זוממים (מי שהוכחה עדותם כמזימה שכוונתה להפליל אדם זכאי), "יסוד השלוש" מופיע בדרשה מרכזית בהלכות עדות: "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת" (דברים יז, ו). שואלת המשנה, "אם מתקיימת עדות בשניים, למה פירט הכתוב בשלושה?" – ומשיבה: "להקיש שלושה לשניים: מה שלושה מזימין את השניים, אף השניים יזימו את השלושה. ומנין אפילו מאה? תלמוד לומר: 'עדים'".

המשנה לומדת כי בדיני נפשות שני עדים מהווים "יחידת עדות אחת" המהווה מסד לביסוס האמת בבית הדין. ריבוי עדים המעידים באותה עדות - שלושה או אפילו מאה - אינו מעלה ואינו מוריד בכל הקשור למעמדה ולתוקפה של העדות. עדיין מדובר ביחידת עדות אחת המחברת את כל העדים הרבים לכדי "כת" אחת, ולנשיאת אחריות משותפת. על כן אין להזמה של שלושה (או מאה) עדים כנגד שניים תוקף יתר מהזמה של שני עדים כנגד רבים.

ההשוואה שבפסוק בין מעמדם של שני עדים למעמדם של שלושה מובילה את המשנה לקביעות מרחיקות לכת נוספות. למשל, "מה שניים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה (שהרי ישנו רק אחד כשר) - אף שלושה, נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. מנין אפילו מאה? תלמוד לומר: 'עדים'".

נמצא שעדות בפני בית דין מחברת את כל העדים יחד לכדי "קהילת עדות" – מעין משפחה הנושאת יחד באחריות במשותף.

שותפות בכוח הכפרה

יסוד ה"שלוש" נמצא גם בפרק השני, העוסק בגלות לערי מקלט (במקרה של רצח בשוגג). וכמו בפרק הראשון, המשנה דורשת פסוק כדי ללמוד על כוח ההאחדה. "להיכן גולין? לערי מקלט. לשלוש בעבר הירדן ולשלוש שבארץ כנען, שנאמר 'את שלוש הערים תתנו מעבר לירדן, ואת שלוש הערים תתנו בארץ כנען' (במדבר לה, יד). עד שלא נבחרו שלוש שבארץ ישראל לא היו שלוש שבעבר הירדן קולטות, שנאמר 'שש ערי מקלט תהיינה' (שם, שם, יג), עד שיהיו ששתן קולטות כאחד".

אך מדוע שלוש הערים בעבר הירדן, שיוחדו כבר על ידי משה כערי מקלט, לא יקלטו עד שהעם יחלק את ארץ ישראל כולה לנחלה? למה אין לאפשר להורג בשגגה את זכות המפלט, או לחלופין להענישו כראוי?

מסתבר כי כפרת ההריגה בשוגג איננה זכות הפרט אלא ביטוי לברכת החיים המתהווה בהשראת השכינה בעם כאשר כל השבטים הגיעו לנחלה. ערי המקלט הינן ערי לויים, מקומות המאוכלסים על ידי מי שבאופן קבוע עוסק בעבודת ה' במקדש. יתר על כך, דמותו של הכהן הגדול היא העומדת מאחורי הכפרה של ההורג בשוגג, ורק מיתתו מהווה את השלמת כפרתו. לכן אין תוקף לעיר מקלט כבודדת בשטח; רק כאשר כל השש פועלות על רקע כינון ההתיישבות המסודרת בארץ, מה שמהווה כלי לשכינה, כוח הכפרה של כל אחת מהן מקבל את תוקפו.

והנה, על אף ההקשר ההלכתי השונה, לשתי ההופעות של "יסוד השלוש" מכנה משותף – הוא מבטא את כוח ההאחדה המבוסס על העיקרון של שותפות חברתית. מחד, אנו לומדים שעדות איננה רק דיווח של מידע אמין בפני בית הדין לשם חקירת האמת; בשורשה היא מהווה לקיחת אחריות ביחס לנורמות המשותפות של כלל החברה. העד מעיד על תוקפן של מצוות התורה לא פחות ממה שהוא מעיד על אירוע כלשהו. מאידך, ערי המקלט אשר קולטות כאחת מלמדות שהחברה כולה הינה כ"כת אחת" של שותפים בנשיאת ערכי חיים מכוננים המתפשטים מהמקדש.

מלקות בשלוש

יסוד השלוש מופיע בשיא "הדרו" בפרק שלישי, "אלו הן הלוקין":

כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת (13 כפול 3) ... אין אומדין אותו (את כוח הסבל של הלוקה, שלא ימות מהמכות) אלא במכות הראויות להשתלש (למשל, אם אמדוהו ל-20 מלקות, יקבל רק 18)... ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות (שני שלישים) מלאחריו.

כל חייבי כריתות שלוקים הם עשרים ואחד (7 כפול 3); כל חייבי מיתה בידי שמים שלוקים הם שמונה עשר (6 כפול 3); כל חייבי מלקות שאין בהם כרת או מיתה בידי שמים הם מאה שישים ושמונה (56 כפול 3); נמצאו כל הלוקים מאתיים ושבעה (69 כפול 3). (מתוך ההקדמה לפרק שלישי של ר' פינחס קהתי).

מעבר לכך הפרק רווי במספרים אחרים: המספר אחד בהטיות שונות (אחת, אחד) מופיע כמעט ארבעים (!) פעם; המספר שתיים, בהטיות שונות, מופיע יותר מעשר פעמים; ובנוסף עוד מופיעים המספרים ארבע, חמש, שמונה עשרה וארבעים. במשניות האחרונות, המסיימות את הפרק ואת המסכת כולה, כתוב פעמיים הביטוי "על אחת כמה וכמה" - מבנה לוגי היוצר יחס בין האחד הזעיר המהווה מעין שורש של תכונה מסוימת לבין הריבוי של אותה תכונה המתעצמת ומתפשטת הלאה.

שלמות החי

שורשן של הופעות "ספרותיות" אלו הוא ללמד שגילוי רצון ה' מתבטא במלבוש שונה וייחודי בכל מצווה ומצווה. עורך המשנה מספק שני רמזים המובילים למסקנה זו בפענוח המעמקים הטמונים ב"יסוד השלוש", ובהתמקדות ביחס בין האחד והריבוי המאפיין את פרק שלישי.

הרמז הראשון הוא במילה "שֵם" המופיעה בפרקנו בשתי משמעויות שונות. לאורך שלושת הפרקים במסכת המילה מתייחסת לתכונה שורשית בכל מצוות "לא תעשה" שבתורה – כל אחת במהותה היא יחידה עצמית בין תרי"ג המצוות, כפי שלכל אדם יש "שם" המייחד אותו בין בני האדם. הדגשה זו היא גם מטרת המשנה המלמדת שאדם אחד במעשה אחד יכול לפגוע בלא פחות משמונה "שמות".

לעומת שימוש זה רשב"י בפרקנו משתמש בה באופן אחר בהגדרת האיסור של כתובת קעקע: "אינו חייב עד שיכתוב שֵם השֵם, שנאמר, 'וכתֹבת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'" (ויקרא יט, כח). הגמרא מוסיפה שעל פי בר קפרא השֵם שאסור לחרות בגוף האדם הוא של אליל, של עבודה זרה, וזאת על סמך ההדגש בפסוק 'אני ה' – ולא אחר.

רשב"י מבקש אפוא לחבר את גוף האדם לשורש האחדות בבריאה. מי שחורת שם אליל על גופו הופך את עצם קיומו למעין שבועת אמונים ולעדות על האמונה שהריבוי המאפיין את הפן החיצוני של העולם הינו מהותי ועצמי. יש לשים לב - השימוש במילה 'שֵם' כשמו של אליל החרות בגוף הוא הפוך למובן של המילה כגילוי רצון הא-ל האחד במלבושים השונים של מצוות שונות.

הרמז השני נמצא בכך שרשב"י מצוטט שלוש פעמים בפרק, וכל השמועות עוסקות בסוד האחד והריבוי בעולם:

- האוכל שיבולת שלמה שלא הופרשה ממנה תרומות ומעשרות, גם אם היא בגודל של "משהו", עובר על איסור טבל, כמו שבאכילת נמלה הקטנה מכזית עובר אדם על איסור אכילת שרצים. קיים כלל מקובל שכל יצור חי הנאכל בשלמותו מהווה "דבר חשוב", ולכן אין להעריך את תוקף קיומו (ואיסורו) בכל מידה של כמות. רשב"י מוסיף שכלל זה תקף גם בצומח – "אף חיטה אחת (ההופעה הראשונה בפרק) כברייתה".

- איסור כתובת קעקע. גם שמועה זו עוסקת בחיוניות שלמותו של דבר חי – גוף האדם שיש לשמור על שלמותו כעדות על שורש החיים האחדותי.

- "'ונכרתו הנפשות העושֹׂת וכו' (ויקרא יח, כט, פסוק המסכם את איסורי הכרת בגילוי עריות), ואומר, 'אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם' (שם, שם, ה); הא, כל היושב ולא עבר עבירה – נותנין לו שכר כעושה מצווה". רשב"י רואה את הפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" כהקדמה להמשך, לפרשת גילוי עריות. בכך הוא קובע שגם אי עשייה – "היושב ולא עבר עבירה" – נחשב כעשייה, וכוונתו לקיום הפנימי של האדם. עוצמות הרצון והמחויבות הדרושות "לא לעשות" בזמן פיתוי אינן פחותות מאלו הדרושות "לקום" ולעשות. רשב"י מבקש לקבוע משהו על אודות קיום האדם: אם יעמוד על קיומו בפני הפיתוי, יחיה.

אתגר האחדות

האדם עצמו הינו אחדות המורכבת משמות רבים (המשנה בפרקנו רומזת להם, אך אין מקום להאריך). הסוגיה האחרונה במסכתנו בנויה על הנחה זו. היא פותחת בשמועה של רב שמלאי היוצרת זהות בין ריבוי "השמות" שבתורה לבין הריבוי בבריאה ובאיברי גוף האדם – שס"ה מצוות לא תעשה כנגד ימות השנה, ורמ"ח מצוות עשה כנגד איברי האדם - ומלמדת שהריבוי בתורה, 613 מצוות, יונק משורש האחד – "בא דוד והעמידן על אחת עשרה... בא ישעיהו והעמידן על שש, בא מיכה והעמידן על שלוש... חזר ישעיהו והעמידן על שתיים... בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר, 'כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו' (עמוס ד, ד) ... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'".

בכך מקיימת הגמרא במפורש את הרמוז בשיטות רשב"י. הגילוי התשתיתי של שורש האחדות בעולם הוא בנפש האדם. העולם מתגלה לאדם בשמות רבים - שמות הכוחות שהוא הופכם לאליליו ושמות פיתויים, ובעיקר חמדת הגזל והעריות. על פניו "יסוד השלוש" מבטא בדיוק את הריבוי והפירוד. אלא שהמסכת מלמדת שמעבר לאמונה באחדות, יש ליצור אותה. יש להפוך את השלוש לאחד, בהעצמת המשותף בכינון ערכי החברה, ובעיקר, בהעצמת היסוד האחדותי בנפשו וברצונו של האדם. דרך השמות של מצוות לא תעשה יתגלה שמו הפרטי של האדם, כפן אחד של אחדות הבורא .