גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שנה מדור "עלי הדף"
מסכת נזיר
דף כג ע"א

"מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה" – מדוע?

"תנו רבנן, 'אישה הפרם וה' יסלח לה' (במדבר ל, יג), באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה, וכשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה" (כג, א וכן בקידושין פא, ב).

וידועה התמיהה, למה אכן "מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה" טעון כפרה וסליחה, הלא אין כאן כי אם מחשבת חטא, וקיי"ל (קידושין מ, א): "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה" וכו', ורק כשהוציא את המחשבה מן הכח לפועל נענש גם על המחשבה, כמבואר בהמשך הגמרא (שם): "ואלא מה אני מקיים (ירמי' ו, יט) 'הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם', מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה", וברש"י: "מחשבה שעושה פירות - שקיים מחשבתו ועשה", וכן מצינו (שם) שיטת עולא שבעבר ושנה מחשבה רעה מצטרפת למעשה, כי אחרי שעבר ושנה "נעשית לו כהיתר", ובעלות המחשבה לעשות עבירה אינו פורש ממנה לשם שמים, שהרי נעשית לו כהיתר, ועל כן נענש גם על מחשבה, אמנם, פסוק זה של 'אישה הפרם וה' יסלח לה', מדובר בדרך כלל, ולא ב'עבר ושנה' דווקא, ומדוע 'היא צריכה כפרה וסליחה'.

כמה אחרונים העלו ביישוב הדברים, ודבריהם עולים בקנה אחת, והם ה'עיון יעקב' (קידושין שם) וה'פתח עינים' בסוגיין, ושורש דבריהם כבר כתב המאירי ב'חבור התשובה' (משיב נפש מאמר א' פ"ז): "ויש בחלק המחשבה צד אחר שהוא צריך מחילה על דעת כולם לפי מה שאמרו ז"ל, והוא, במי שחשב לעשות עברה ועשה מעשה במחשבת עברה, אלא שנזדמן שהיה המעשה מותר, כענין מי שגמר בדעתו לאכול חלב והוציא מחשבתו למעשה, אלא שנזדמן שהיתה אותה חתיכה של שומן, אבל שהוא אכלה במחשבת חלב, צריך הוא סליחה ומחילה על מחשבתו, ויתבאר זה ממה שאמרו במסכת קדושין (שם) על אמרם ז"ל 'אישה הפרם וה' יסלח לה', שבא העיון על זה מה הוצרכה זו לסליחה אחר ש'אישה הפרם'... ואמרו 'במה הכתוב מדבר האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא אינה יודעת שהפר לה והיתה שותה יין ומטמאה למתים', וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה ואומר, 'ומה המתכוין להעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה, המתכוין להעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה', הנה שעם היות המעשה דבר לא יחויב עליו, צריך סליחה על רוע הכוונה אחר שעשה מעשה בכונה ההיא".

יסוד זה העלה גם בספר 'נזר הקודש' על המדרש (ב"ר פד, יז), ומבאר בזה באופן נפלא מדוע רבי עקיבא דווקא בכה כשהגיע לפסוק זה, והרי מלשונו: "על פי מה שכתבתי בסמוך, ד'עשרה הרוגי מלכות היו גלגולי עשרת השבטים' ונתפסו בעונש עון מכירת יוסף (עי' זוהר חדש רות נא, א), ופירשו המפרשים (עי' 'ספר הגלגולים' פמ"ב; 'מגלה עמוקות' ואתחנן אופן עג) דמה"ט נענש רבי עקיבא בעונש קשה יותר מכולם, לפי שהיה גלגול שמעון אשר היה ראש המדברים בענין זה, והוא השליך את יוסף לבור... ואמנם מצינו ליוסף שאמר לאחיו (בראשית מה, ה-ח): 'ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם וגו', ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים גו'', וכן אמר עוד שם (נ, כ): 'ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב', כלומר, שהיה זה סיבה מן השמים, כדי לכלכל כל העולם, וא"כ יש לדקדק למה נתפסו השבטים בעון זה, באשר כך היה רצון שמים, ואם מפני שהם לא ידעו כי כך הוא רצון שמים, והיה מחשבתם לרעה, וכמו שנאמר 'ואתם חשבתם עלי רעה', הא נקטינן בפ"ק דקידושין ד'מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה', וצ"ל דשאני התם דלא מיירי אלא במחשבה בעלמא בלא מעשה כלל, אבל הכא דהוי נמי מעשה בפועל, והיה מחשבתם ניכר מתוך מעשיהם, אע"ג דלפי האמת היה מעשה כהוגן, מכל מקום כיון דמתחלה לפי מחשבתם עשו גם בפועל שלא כהוגן, לא נפטרו מידי עונש".

וממשיך עוד: "וראיה לדבר מהא דאמרינן לעיל דהמתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה, ותיפוק ליה דמחשבה רעה אינה מצטרף למעשה, אלא צ"ל, דשאני התם דהוי מחשבה שיש בה מעשה, אע"ג דהוי כהוגן, דמ"מ כיון דעכ"פ לפי מחשבתו עשה שלא כהוגן בפועל ראוי לעונש וכדאמרן, וא"כ ניחא דרבי עקיבא, אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי שהוא יהיה נתפס בעון מכירת יוסף בעונש קשה, בהיותו גלגול שמעון אשר היה ראש המדברים באותו מעשה, ואי הוי אמרינן דהמתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה פטור מן הדין, דלא הוי ליה אלא כמחשבה בעלמא, ממילא גם הוא היה נפטר מן הדין, כי אע"פ שהם חשבוהו לרעה האלקים חשבה לטובה, אבל מהאי קרא דכתיב 'אשה הפרם וה' יסלח לה', מוכח דהמתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ג"כ נענש, והלכך דוקא 'כי מטי להאי קרא בכי', כי מקרא זה היה מחייבו להיות נתפס במצודת העונש וכאמור".

בעיקר הדבר נכון להביא יסוד נוסף של ה'מאירי' (קידושין לט, ב) כלפי מחשבת עבירה, וז"ל: "לעולם יזהר אדם שלא להרהר בעבירה, שאע"פ שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, כלומר, שאין נענש בה כאלו עשה מעשה, מ"מ נענש הוא עליה, אחר שהוא מכוין בהרהורו לכונת עשיית העבירה, ושלא נמנע מעשייתה מצד כבישת יצרו אלא שלא נזדמן לידו להוציא הרהורו לפועל", ובכן, גם על מחשבת עבירה בלבד צריכים כפרה, ושפיר יובן מדוע הוצרכה האשה שנתכוונה לעבור על נדרה - והגם שלמעשה לא עברה על נדרה - לכפרה וסליחה.