צדקה מכספי הבעל
הרב דב קדרון
נזיר כד ע"ב
במשנה מדובר על אשה נשואה שנדרה להיות נזירה והפרישה קרבן, ובתשובה לשאלת הגמרא: מניין לאשה נשואה כסף להפריש קרבן, והרי הכלל הוא "מה שקנתה אשה קנה בעלה", התשובה היא: "שקימצה מעיסתה", ומבאר המפרש שמתוך האוכל שבעלה נתן לה היא אכלה פחות כל יום, וחסכה, עד שהצטברה לה כמות של כסף שמספיקה לקנות קרבן.
בעל ספר תשובות והנהגות (כרך ו סימן קפח) נשאל מאשת עשיר קמצן, שאינו נותן כלל לצדקה, והורה לה שאינו מסכים שתתרום שום סכום לצדקה, אם מותר לה ליתן מממון בעלה לצדקה שלא בידיעתו.
והשיב שאין זה בסמכותה של האשה לכפות על בעלה לקיים את מצוות צדקה, ולכן אסור לה לתת מממונו בלי הסכמתו, ולמרות שהאשה טענה שזהו צורך נורמלי בשבילה שתיתן צדקה לעניים, כי אם לא תיתן צדקה, יצא עליה שם רע שהיא עשירה קמצנית ואכזרית שלא נותנת כלל כסף לעניים, וכיון שהבעל חייב לתת לאשתו את כל צרכיה הנורמליים הוא חייב גם ליתן לה ממון שתיתן לצדקה, שזהו צרכה, וכשהבעל אינו נותן לה, זכותה ליקח ממנו שלא בידיעתו. אולם היא אינה יכולה לפסוק לעצמה שזהו צורך בשבילה אלא חייבת לשאול ת"ח שיודע ומכיר המצב, והוא יורה לה אם אכן זכותה ליקח ממון בעלה שלא בהסכמתו.
ואם נתן לה הבעל כסף להשתמש בו לכל הנאותיה, מותרת ליתן ממנו לצדקה, כמו שמותר לאשה שקימצה מעיסתה לקנות קרבן לעצמה, כל זמן שלא גילה לה הבעל דעתו בפירוש שאינו מרשה שתיתן מאותו הממון לצדקה.
