מחשבה אחת קדימה / רפי זברגר

נזיר כג ע''א
 

הקדמה 

המשנה בדף שלנו עוסקת ביחס בין מחשבה למעשה. האם נזיר השותה יין חייב להיות מודע שהוא נזיר, או שמא עובר על האיסור גם אם אינו מודע. ולחילופין, האם אדם החושב שהוא נזיר ושותה יין, אך באמת אינו נזיר, האם עובר על איסור כלשהוא, או שמא רק המעשה חשוב. משנתנו הוזכרה כבר בדף כ''א ושם דנו בעניינה.
האשה שנדרה בנזיר, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים – הרי זה סופגת את הארבעים.
לכאורה זהו דין פשוט. נזירה העוברת על הנדר ושותה יין או מיטמאה למתים הרי היא עברה על איסור (שני לאווין: "לא יחל דברו", וגם ''מיין ושכר יזיר'') ומגיע לה מלקות על כך. הגמרא בדף כ''א מתרצת על שאלה זו בשני אופנים: הסבר ראשון טוען שבאמת אין חידוש בדין זה והוא נשנה אגב הסיפא, וההסבר השני מעמיד את המשנה כאשר בעלה הפר את נדר הנזירות שלה, והיא שתתה לפני ההפרה. מחדשת המשנה כי ההפרה אינה אלא ''מיגז גייז'', ולכן בעת שתייתה היא הייתה נזירה וחייבת מלקות על כך.
הפר לה בעלה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים - אינה סופגת את הארבעים;
דין זה מלמדנו כי אינה מספיקה מחשבת עוון, אלא צריך מעשה עבירה. שהרי בעת ששתתה לא ידעה האשה כי איננה כבר נזירה ובכל אופן שתתה, הרי ישנה כאן מחשבת עוון, בכל אופן אינה חייבת מלקות, כיוון שבפועל לא עברה עבירה.
רבי יהודה אומר: אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות.
רבי יהודה מסכים לתנא קמא כי אינה חייבת מלקות, אך מוסיף כי חכמים חייבוה מכת מרדות (מלקות מדרבנן), על כך שעברה במודע על איסור דאורייתא, למרות שבפועל לא עברה על האיסור, אלא רק בתודעתה. 
 

הנושא

ישנה מחלוקת אמוראים איך מסתכלים על אותה אישה וכיצד מכנים את מעשיה:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (הושע י''ד, י'): מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם: ? משל, לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה - וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה - ופושעים יכשלו בם.
הפסוק בהושע קורא לדרכי ה' ''ישרים'', אשר לפעמים באותו מעשה, צדיק הולך בדרך ישרה וטובה, ורשע נכשל בה. והמשל שמביא רבה בן בנו של רבי יוחנן לשנים שעשו אותו מעשה, אכלו את קרבן הפסח. אחד אכלו לשם מצווה והוא נקרא צדיק, והשני אכלו כ''אכילה גסה'', למרות שלא היה רעב, והוא נקרא ''רשע''.
אמר ליה ריש לקיש: האי רשע קרית ליה? נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קא עביד!
ואמנם מיד מקשה ריש לקיש על רבה, ושואל: כיצד ניתן לכנות את האוכל קרבן פסח כאכילה גסה רשע? הרי בסופו של דבר הוא קיים את המצווה ואכל את הקרבן. אולי הוא לא עשה מצווה מן המובחר, אך בוודאי אינו רשע!
אלא, משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו וזה אשתו ואחותו עמו, לזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו, זה שנזדמנה לו אשתו - צדיקים ילכו בם, וזה שנזדמנה לו אחותו - ופושעים יכשלו בם.
אלא מסביר ריש לקיש ומדגים את הצדיק והרשע של הפסוק בהושע ביחס לשני אנשים אשר שהו בביתם, כל אחד מהם שהה עם אשתו ועם אחותו. ל''צדיק'' "הזדמנה" לו אשתו בתשמיש המטה וקיים בכך את המצווה, ול''רשע'' "נזדמנה" אחותו ועבר על איסור חמור של עריות.
יש לומר לדוגמא זו, כי הקדוש ברוך הוא ''מזמן'' לאדם מעשים בהתאם ל"אופיו הדתי". אם הוא צדיק הרי הקדוש ברוך מזמן לו אשה ראויה לו – אשתו, ואם רשע הקדוש ברוך הוא ''מזמן'' לו אשה שאינה ראויה לו.
מי דמי? אנן קאמרינן חדא דרך, הכא שני דרכים!
שואלת הגמרא על הסבר זה של הפסוק שהוא אינו מדמה את תיאור הפסוק. שהרי מדובר שם על אותו מעשה, שלאחד נחשב צדיקות, ולשני נחשב רשעות. אך כאן מדובר על שני מעשים שונים: האחד בא על אשתו, והשני על אחותו.
אלא, משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה - וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה - ופושעים יכשלו בם.
עונה הגמרא (או ריש לקיש בעצמו) כי הדוגמא היותר נכונה היא מעשה לוט ובנותיו. הן התכוונו במעשה הביאה עם אביהן לטובה (חשבו שאין בעולם עוד אנשים להפרות ולהרבות), אך לוט חשבה לרעה ולהנאת מעשה העבירה.
בהמשך שואלת הגמרא, אולי גם לוט חשב לשם מצווה כמחשבתן של בנותיו, ועונה רבי יוחנן (בשיטת ריש לקיש) כי לא ייתכן לומר כך, שהרי מלשון הפסוק והשוואתו למקומות אחרים בתורה, משמע כי לוט היה ''שטוף זימה'' ולכן בוודאי מחשבתו הייתה לרעה.
והא מינס אניס!
ממשיכה הגמרא להקשות: והרי לוט בכלל היה ''אנוס'' במעשה בנותיו, שהרי הן באו עליו בעודו שיכור, ולכן לכאורה זהו מעשה אונס, ולמרות שהיה שטוף זימה, במעשה זה אין לייחס לו רשעות, כיוון שהיה אנוס.
תנא משום רבי יוסי בר רב חוני: למה נקוד על וי"ו ובקומה של בכירה? לומר, שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע.
עונה הגמרא, כי אמנם תחילת המעשה באונס היה, אך סופו היה במודע, והוא אכן לא היה שיכור לאורך כל המעשה.
ומאי הוה ליה למיעבד? מאי דהוה הוה!
הגמרא אינה מרפה ומקשה, אפילו אם נאמר שהייתה לו מודעות בסוף המעשה, אך כיוון שכבר בוצע המעשה, מה תפקידה של המודעות, הרי המעשה כבר נעשה?
נפקא מינה, דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא.
תשובת הגמרא מאוד חשובה: כיוון שהיה מודע למה שקרה לו באותו לילה, שהצליחו לשכר אותו ביין ולעשות בו מעשה, היה חייב ללמוד לקח, ולא להסכים לשתות יין ביום שלמחרת. ומכיוון שלא מנע עצמו מכך – נקרא רשע. 
 

מהו המסר

תשובת הגמרא מלמדת אותנו מסר מאוד בסיסי, והוא להסיק מסקנות מן העבר. אם כבר נכשלנו פעם אחת, יש לנתח ולהבין על מה ולמה. מה הביא אותנו למצב זה, ומה עשינו לא טוב, שהביא אותנו לחטא. מכך יש להסיק מאילו מצבים יש להימנע בעתיד, כדי לא לחזור ולהגיע בעטיים לעשיית חטאים. מסר חשוב מאוד הלכה למעשה.  
  

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]