מדוע דווקא רבי עקיבא בכה?
הרב דב קדרון
נזיר כג ע"א
בגמרא נאמר שמי שמתכוון לאכול בשר חזיר ואכל בשר כשר צריך כפרה וסליחה, וכשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק שמלמד זאת היה בוכה. כלומר שמי שמתכוון לעשות מעשה עבירה, גם אם לא חטא, צריך כפרה על כוונתו הרעה.
מכאן תמהו רבים על פירושו של אור החיים הק' למה שאמר יוסף לאחיו (בראשית נ, כ): "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה", ומפרש האור החיים:
והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין, שאינו מתחייב כלום, והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים.
לכאורה זה בניגוד לאמור בגמרא. הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הערות הגרי"ש אלישיב מסכת קידושין דף פא עמוד ב) אמר ששמע הסבר שאצל מעשה מכירת יוסף לא רק שלא יצא מזה רעה אלא עוד יצא מזה טובה, ובזה אין עונש כלל. ונראה שהכוונה היא שאם בסופו של דבר יצא דבר טוב מאותו מעשה, הרי זה סימן שכך נגזר משמים וגלגלו זכות על ידי זכאי, ולכן אין עושה המעשה צריך כפרה.
אולם לעומת זאת בספר נזר הקודש (מובא בגליוני הש"ס כאן) כתב שמבואר בזוהר הק' ובכתבי האר"י ז"ל שעשרה הרוגי מלכות היו גלגול עשרת השבטים שמכרו את יוסף, ויוסף אמר להם: אתם חשבתם עלי לרעה אלקים חשבה לטובה, וא"כ חטא המכירה היה דומה למתכוון לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, והיו צריכים כפרה. ורבי עקיבא היה גלגולו של שמעון, ולכך היו לו ייסורים גדולים יותר מכולם, כי שמעון נכנס בעובי הקורה במכירה, ולכן דווקא רבי עקיבא כשהגיע למקרא זה היה בוכה, כי היה צריך לקבל ייסורים גדולים עבור חטא מכירת יוסף.
