כבודם של ילדינו / רפי זברגר

גיטין כט ע"א
 

הקדמה 

משנה הראשונה בדף שלנו עוסקת בשליח אשר חלה תוך כדי שליחותו, ואינו יכול להשלים את השליחות. במקרה הראשון במשנה העוסק ב"שליח הולכה" של הבעל (שליח המביא את הגט ליד האשה) אשר חלה באמצע הדרך. במקרה זה מתירה המשנה לשליח, למנות שליח אחר, אפילו שלא בבית דין (רש''י), כדי להשלים את השליחות.
במקרה השני, מדובר גם בשליח הולכה של הבעל, אך בד בבד עם שליחותו זו, קיבל מטלה נוספת, לקחת מן האשה לפני מסירת הגט לידה, פיקדון של הבעל, שהיה מונח אצל האשה. במקרה זה פוסקת המשנה, כי השליח אינו יכול להעביר שליחותו, כיוון ש-אין רצונו שיהיה פיקדונו ביד אחר. הבעל, סומך רק על שליח זה, ולא מוכן שאדם אחר, אשר לא הוא קובע את זהותו, יחליף את השליח ויקח את הפיקדון מן האשה אל הבעל.
 

הנושא

הגמרא מצטטת משנה מהמשך המסכת (דף ס''ו.) אשר לכאורה סותרת את הדין הראשון במשנתנו: אמר לשנים כִּתבו גט לאשתי, או לשלשה כִּתבו גט ותנו לאשתי - הרי אלו יכתבו ויתנו. אם הבעל ביקש משני אנשים לכתוב עבורו את הגט אשר ברצונו לתת לאשתו, או אמר לשלושה אנשים לכתוב וגם למסור אחר כך את הגט לאשה – פוסקת המשנה, שאותם אנשים אשר הבעל מינה אותם – חייבים לעשות זאת, ומסיקה הגמרא: דווקא אנשים אלו יכולים וחייבים לכתוב את הגט, אבל לאנשים אחרים אסור.
מסקנה זו סותרת לכאורה את המשנה שלנו, שהרי לפי משנתנו מותר לשליח למנות שליח אחר במקומו, אם הוא חלה תוך כדי השליחות, ואילו במשנה שציטטנו עתה, השליח מנוע מלמנות שליח אחר.
אביי (שם של חכם בבלי) בתירוץ הראשון של הגמרא, מיישב את הסתירה לכאורה, בזה הלשון: התם [שם] טעמא מאי [מה הטעם] - משום בזיון דבעל [בזיון של הבעל], הכא [כאן] בעל לא קפיד [הבעל לא מקפיד]. אביי מבדיל בין שתי המשניות. במשנה שם, הבעל אינו יודע לכתוב, ולכן מבקש משליחים לבצע את המטלה שהוא מחויב בה. הוא אינו שמח ומאושר ממצב זה שאינו בקי ויודע לכתוב, לכן, הוא מבקש מאנשים ''קרובים'' אליו, ורק להם הוא מוכן למסור את השליחות, אך אין רצונו לספר לכולם על כך. לכן השליחים שם אינם רשאים למנות שליחים אחרים במקומם. מה שאין כן במשנה שלנו, בו ''שליח הולכה'' התמנה על ידי הבעל למסור את הגט לאישה, שליחות ש''אין בה בושה'', לכן – אין מניעה שהשליח ימנה שליח אחר, אם חלה באמצע הדרך ואינו יכול להשלים את השליחות.
 

מהו המסר

איזו חובה גדולה מוטלת על כולנו לשמור מפני ביזיונם של אנשים. לא לגרום לאף אחד להתבזות מאיזה שהיא התנהגות שלנו. הדבר נכון גם כאשר אנו מתפקדים כהורים המוכיחים ולפעמים אף מענישים את ילדינו. חובת חינוך לא מתירה לנו לבזות את ילדינו, אלא ההיפך. תמיד, ובכל מצב יש לדאוג לכבודו של כל אדם ובוודאי לכבודם של ילדינו.
[למדנו זאת גם מענישה של הקב''ה לפרעה בעשרת המכות, מתואר במאמר "אין עונשים אלא אם כן מתריעים'', וארא, תש''ע]
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]