דיבור עקיף / רפי זברגר

נזיר כ ע"ב
 

הקדמה 

בסייעתא דשמיא אנו מסיימים פרק שלישי ומיד מתחילים פרק רביעי. במאמר זה נלמד את המשנה הראשונה בפרק. 
 

הנושא

מי שאמר הריני נזיר, ושמע חבירו ואמר ואני ואני - כולם נזירים
למדנו כבר לעיל כי ניתן לקבל להתפיס נזירות בשמיעת נדר נזירות של אדם אחר ואמירת ''ואני'' מיד לאחר מכן, אמירה המבטאת קבלה זהה לזו של השני. מחדשת המשנה שגם אם אדם שלישי שמע את אמירת הראשון והשני, וגם הוא אמר ''ואני'' הרי גם הוא מתפיס נזירות והיא חלה.
הותר הראשון - הותרו כולן, הותר האחרון - האחרון מותר וכולם אסורין.
כיוון שכולם התפיסו נדרי נזירותם על הנודר הראשון, הרי אם הוא נשאל על נזירותו והותרה הנזירות, הרי שכל שאר הנזירויות גם כן התבטלו בדומה למשחק דומינו שנפילת האבן הראשונה מפילה את כל שאר האבנים. אבל אם הנזיר האחרון התיר את נדרו, רק הנזירות שלו הותרה, אך כל שאר הנזירויות נשארו בעינן.
אמר הריני נזיר, ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו – הרי זה נזיר
המשנה מלמדת אותנו עוד לשונות של התפסת הנדר. גם אם השומע אדם שנדר ואומר "פי כפי", כלומר הפה שלי ידור כמו שהפה שלו נדר, הרי זוהי התפסה והנזירות חלה. וכן אם אמר ''שער כשערי'' כשהוא מתכוון לקבל איסור תגלחת נזירות כמו נזירות של האחר – גם זו לשון התפסה והנזירות חלה.
הריני נזיר, ושמעה אשתו ואמרה ואני - מיפר את שלה ושלו קיים.
גם אשה יכולה להתפיס נזירות לאחר קבלת נזירות של בעלה והנזירות חלה לכל דבר ועניין, כולל האפשרות של הבעל בעצמו להפר לאשתו את נדר הנזירות כמו כל נדר אחר שהבעל יכול להפר לה. מכיוון שהאשה התפיסה נזירות על בעלה, הרי הפרת הנדר שלה אינו ''מפיל'' את נדר הבעל, כפי שאמרנו ברישא ''הותר האחרון – האחרון מותר וכולם אסורים.
הריני נזירה, ושמע בעלה ואמר ואני - אינו יכול להפר.
אבל מקרה הפוך, שהאשה נדרה נזירות והבעל מתפיס נזירות שלו על נזירות אשתו, הרי שבמקרה זה אינו יכול להפר כלל וכלל. מסקנת הגמרא בהסבר דין זה, כיוון שעצם התפסת הנזירות שלו על נזירות אשתו, בפועל מקיימת את נזירותה, ולמדנו כבר במסכת נדרים שהבעל אינו יכול להפר נדירות אשתו לאחר שקיים אותה.
הריני נזיר ואת ואמרה אמן - מיפר את שלה ושלו קיים.
אמירת אמן על השאלה האם גם את/ה נודר/ת הרי היא כקבלת הנדר. לכן, בעל שנדר נזירות ושאל את אשתו האם תרצה גם לנדור יחד עמו, וענתה אמן, הרי שקבלה את הנזירות כאילו שאמרה ''ואני'' ולכן הדין יהיה זהה – הפרת הנזירות שלה, אינה מבטלת את נזירותו כפי שלמדנו זה עתה.
הריני נזירה ואתה, ואמר אמן - אינו יכול להפר.
וכן הפוך, אם האשה נזרה ושאלה את בעלה האם ירצה גם לנדור וענה ''אמן'', הרי שהתפיס נזירותו על נזירותה, ובאותו מעמד בעצם קיים את נזירותה, ולכן אינו יכול להפר כפי שגם למדנו זה עתה. 
  

מהו המסר

המקרים במשנה העוסקים בהתפסת הבעל על נזירות אשתו, האוסרים עליו להפר את נדרה מכוח הקיום שהבעל מקיים בעצם התפסת נדרו על נדרה, מפנה את תשומת לבנו לשים לב להשלכות של מעשים או דיבורים שלנו. שהרי ייתכן שהבעל לא חשב בהתפסת נזרו על נזירות אשתו כי הוא מקיים בכך את נדרה, אך זה מה שקרה בפועל – שהרי משמעות פעולה זו של התפסה אומרת: הנדר שלך ''חי וקיים'' ואני מתפיס עליו. חי וקיים זו בעצם קיום הנדר של האשה.
אנו מכירים את כוחו הגדול של הדיבור לטוב ולפחות טוב. אדם לומד בפיו. אדם אומר דברים טובים לרעהו בפיו. ומנגד אדם יכול לומר גם דברים פחות טובים כמו רכילות, לשון הרע, הקנטה של חבר וכדומה, דיבורים אסורים ומגונים.
אך היום למדנו על ''דיבור עקיף''. אדם אומר דבר אחד, אבל בעצם כאילו אמר דבר מה נוסף. האדם התפיס את נזירותו על נזירות אשתו, אבל בעצם כך הוא כאילו אמר ''הריני מקיים'' את נזירות אשתי. כשם שיש להיזהר מלדבר דיבורים מפורשים לא טובים, הרי שיש לשים לב גם על המשמעויות העקיפות של דבריו בשום שכל ובתבונה.
 
  
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]