החכם אינו נכנס למצבים שהפיקח יודע לצאת מהם / רפי זברגר

נזיר יז ע''א-ע"ב
 

הקדמה 

במסגרת דיוני הגמרא על דין המשנה באדם הנודר נזירות בבית הקברות למדנו בדף הקודם על מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, אשר בסופו של דבר הגיעה הגמרא למסקנה כי כולם מסכימים שנדר הנזירות קיים בעולם, על אף שאינו חל מיד, וכל מחלוקתם אינה אלא לעניין מלקות, רבי יוחנן מחייב מלקות וריש לקיש פוטר.
בדף שלנו מעלים שתי שאלות על הנושא, במאמר זה נתמקד על השאלה הראשונה של רבא.
 

הנושא

נקדים לשאלתו על רבא הקדמה קצרה. בהלכות איסורי ביאת מקדש למדנו כי אסור לאדם טמא להיכנס לתוככי הר הבית. אם אדם נטמא לאחר שכבר נכנס לבית המקדש, אסור לו להשתהות במקום אלא עליו למצוא את הדרך הקצרה ביותר לצאת. אם שהה במזיד יותר מזמן השתחויה - מתחייב כרת, כשם שהנכנס למקדש במזיד נענש בכרת.
בעי רבא: נזיר והוא בבית הקברות, מהו? בעי שהייה למלקות או לא?
שואל רבא, לדעת רבי יוחנן המחייב מלקות לאדם טמא שנזר נזירות בבית הקברות, האם גם כאן חל דין שהייה? האם גם נזיר כזה שהשתהה יותר מידי מתחייב במלקות כאילו עשה זאת במזיד, או שמא זהו דין מיוחד לאיסור כניסה לבית המקדש בטומאה. מנסה הגמרא להבין את המצב עליו שואל רבא:
היכי דמי? אילימא דאמרי ליה לא תינזור, למה לי שהייה?
אם מדובר שהתרו באותו נזיר, ואמרו לו שלא יקבל נזירות עליו במקום טמא כמו בית הקברות והוא בכל אופן נדר נזירות, הרי במקרה זה אומר רבא, אפילו ללא שהייה הוא אמור לקבל מלקות. ומיד מסבירה הגמרא מדוע:
נזיר מאי טעמא לא בעי שהייה? דקא מתרי ביה, הכא נמי קא מתרי ביה!
הרי נזיר טמא שהתרו בו לבל ייכנס לבית המקדש והוא בכל אופן נכנס, הרי אין צורך בשהייה, הוא מקבל מיד את עונשו. אם כן אומרת הגמרא, גם אם אדם שקיבל נזירותו בבית הקברות לאחר שהתרו בו, חייב לקבל מלקות אף ללא שהייה. אם כך, על איזה מצב שאל רבא את שאלתו?
אלא, כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו מעזיבה,
עונה הגמרא כי מדובר במקרה שנכנס לבית המקדש בהיתר, כגון שהיה בתוך כלי החוצץ בפני הטומאה, כמו שידה או תיבה או מגדל. כלים אלו אינם מקבלים טומאה כיוון שהם גדולים ואינם עומדים לטלטול, לכן גם האדם השוהה בתוכם אינו נטמא. אם כן האדם נכנס בהיתר, אך לאחר מכן, חברו פתח את החלק התחתון של השידה, התיבה או המגדל, ובכך גורם לטומאה שתעלה מעלה והוא נטמא. זהו מקרה ממש דומה לטהור שנכנס למקדש בטהרתו ונטמא שם, עליו נאמר איסור שהייה.
כי גמירין שהייה - בבית המקדש, אבל אבראי לא, או דלמא לא שנא?
מסבירה הגמרא את צדדי הספק של רבא: האם דין שהייה הוא דין ייחודי לטמא בבית המקדש, אבל מקרים אחרים כמו נזיר שנכנס בטהרתו לבית הקברות ונטמא שם (ע''י פתיחת תחתית השידה) לא חל דין שהייה, או שמא נאמר שזהו דין כללי, ואפשר, ואולי צריך ליישמו גם בנזיר בבית הקברות.
תיקו.
הגמרא לא פשטה את הבעיה ונשארה בתיקו. הרמב''ם במקרים כאלו, פוסק לקולא שאין לוקים, אך מוסיף כי לוקין מכת מרדות מדרבנן.
התוספות האחרון בעמוד א' בד''ה אילימא שואל "שאלה צדדית" על בעייתו של רבא:
ולאו האי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות
הרי אנו מכירים את הכלל ''לאו שאין בו מעשה - אין לוקים עליו''. אם כן שואל התוספות, לכאורה מדובר כאן בלאו שאין בו מעשה, שהרי הנזיר נמצא בבית הקברות, והוא אמור ללקות על כך ששוהה במקום יתר על המידה, במקום לקפוץ ולעוף משם. מדוע מתלבט רבא האם לוקה על שהייה זו, הרי לכאורה אין כאן מעשה (נשאר ושוהה במקום), ומדוע לפי צד אחד של הבעיה הוא אמור ללקות?
דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר.
עונה התוספות ומגדיר ''אי יציאה'' כלאו שיש בו מעשה. זהו חידוש גדול, המייחס למצב של אי עשייה כאילו נעשה מעשה. יש להבין את חידושו הגדול של התוספות, וכיצד בכל אופן מייחסים לשהייה כאילו נעשה מעשה לגבי הדין של לאו שאין בו מעשה.
משנה למלך על הרמב''ם, בפרק ג' הלכה כ''א בהלכות ביאת מקדש מסביר את חידושו של התוספות בכך שאם תחילת ביאתו של האדם לבית הקברות הייתה על ידי מעשה (נכנס בשידה תיבה ומגדל) , למרות שבסופו של דבר לא עשה מעשה אלא רק השתהה ולא יצא – מוגדרת גם השהייה כמעשה להתחייב עליו מלקות. 
  

מהו המסר

מחידושו של התוספות ניתן ללמוד מסר מעניין: כמה חשובה תחילת המעשה. כמה חשוב להיזהר שלא להיקלע למצבים אשר עלולים להביא אותנו לתוצאות לא רצויות. שהרי מדובר באדם שנכנס לתוך בית קברות כשהוא ''מוגן'' על ידי תיבה, שידה או מגדל. לכאורה אין שום בעיה והכול בסדר. אלא שזהו פתח לבעיות עתידיות. זהו מצב שעלול להידרדר ולהביא אותו למצבים לא רצויים של פתיחת פתח במגדל כך שהטומאה תבקע ותעלה לתוככי השידה.
ניתן לומר על כך כי זהו ההבדל בין חכם לפיקח. החכם לא נכנס למצבים שהפיקח יודע לצאת מהם. החכם עיניו בראשו, ורואה למרחוק, ויודע להיזהר ולא להכניס עצמו למצבים, אשר עלולים להביאו לידי בעיה ומכשול.  
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]