גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שנד מדור "עלי הדף"
מסכת נזיר
דף יט ע"ב

נזיר בחו"ל האם כופים אותו לעלות לאר"י? וכן האם מותר בזמן הזה לנדור נזירות בארץ ישראל?

שנינו (יט, ב): "מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו, ואחרי כן בא לארץ, בית שמאי אומרים, נזיר שלשים יום, ובית הלל אומרים נזיר בתחלה", הנידון הוא במי שקיבל עליו נזירות בחו"ל, והשלים שם את נזירותו, אזי בעלותו לארץ קנסוהו שינהוג נזירות בטהרה, כי מאחר שגזרו חז"ל טומאה על ארץ העמים, שתהא מטמאת כטומאת מת, והרי נזיר אסור להיות טמא מת, ולכן קנסוהו חז"ל שבהגיעו לארץ ישראל עליו לנהוג מחדש נזירות בטהרה, ובזה נחלקו ב"ש וב"ה, דב"ש סוברים שקנסו שעליו לנהוג דין נזירות כסתם נזירות שהוא שלושים יום, וב"ה סוברים שקנסוהו לנהוג נזירות בטהרה כשיעור הזמן שנזר מתחילה. ובהמשך המשנה תנן: "מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה, אם יבוא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים, ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים, ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות...".

הנה, פשיטות הדברים, שקנס זה אמור רק אחרי שהגיע הנזיר לאר"י, אכן מצד חובת נזירותו שינהג נזירות בטהרה אין עליו חובה לעלות לאר"י, ואם אמנם שחובה עליו לעלות כדי להקריב קרבנותיו ולהשלים את נזירותו, אין זה כי אם אחרי שנהג נזירות, אולם לא היתה חובה עליו לעלות לאר"י מתחילת הנזירות כדי שתהיה נזירותו בטהרה, וכן מבואר בתוס' (ד"ה מי שנדר), ולפי זה, אם קיבל עליו נזירות בזמן הזה, שאי אפשר להקריב קרבן נזירות, אין עליו חובה לעלות לארץ ישראל.

אולם, בדברי הרמב"ם (הל' נזירות פ"ב הכ"א) מבואר שחובה על הנזיר גם בזמן הזה לעלות מחו"ל לארץ ישראל, וכלשונו: "אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל, ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לאר"י ולהיות נזיר באר"י כמנין הימים שנזר, לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחו"ל כופין אותו לעלות לאר"י, ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו".

ואמנם ה'כסף משנה' הקשה על הרמב"ם בזה"ל: "לא ידעתי מנין לו, אדרבה, שנינו במשנה שהילני המלכה נדרה נזירות שבע שנים והשלימה נזירותה ואחרי כן עלתה לארץ, ואם כדברי רבינו למה לא חייבוה שתעלה לארץ", והיינו, כי לפי דברי הרמב"ם חובת עליית הנזיר לארץ אינה תלויה בהקרבת הקרבנות אחרי סיום הנזירות, אלא על עצם הנזירות שתהא בטהרה, וכענין חובת הנזיר לעלות לארץ בזמן הזה. והתוס' יו"ט (נזיר פ"ג מ"ה) הסיק אכן מחמת הערה זו, כי כל הקנס הוא רק אחרי העלייה לאר"י, כי אז חובה לנהוג שוב נזירות בטהרה, אולם לא קנסו לחייב את הנזיר לעלות, וכמו שהיה בהילני המלכה שלא חייבוה לעלות, ואין הדבר דומה לנזיר והוא בבית הקברות שחובה עליו לצאת משם, וכפי שכתב בלשונו: "לא דמי לנוזר והוא בבית הקברות, שאם התרו בו ומשהה שם נחייבהו מלקות... דאותה טומאה מדאורייתא היא, אבל בטומאת ארץ העמים שהיא מדרבנן, לא חייבוהו לעלות מיד אלא משלים נזירותו".

אכן הכס"מ ממשיך בביאור דעת הרמב"ם וכותב: "ולענין מה שקשה על רבינו למה מחייבין אותו לעלות לאר"י, י"ל, שהטעם מפני שכל שהוא בחו"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים, ומה שלא חייבו להילני המלכה לעלות, אפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ, או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בחו"ל מפני תיקון המלכות, אי נמי אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות".

לפי דעת הרמב"ם העיר ה'מנחת חינוך' (מצוה רסג אות יז) כלפי כהנים בחו"ל, מדוע אין עליהם חובה לעלות לאר"י, וז"ל: "ונראה פשוט דדוקא בנזיר קונסים אותו, דלמה קיבל עליו נזירות בחו"ל, כיון שהוא טמא בגזירת חז"ל, אבל הנהו כהני הנולדים בחו"ל, שלא פשעו כלל, אין עליהם שום איסור ומותרים להיות בחו"ל, וזה פשוט, ופוק חזי כמה כהני איכא בחו"ל, אבל כהן מארץ ישראל או שנסע מחו"ל לארץ ישראל, בודאי אסור לצאת לחו"ל אם לא ללמוד תורה, עיין ר"מ פ"ג מאבל הי"ג דמכּין כהן היוצא לחו"ל מכת מרדות...", ועעו"ש מה שכתב שם בנידון זה.

אמנם גם כאשר ננקוט כדעת הרמב"ם בגדר הקנס, שקנסו את הנזיר לעלות לאר"י, יתכן שקנס זה לא נאמר רק בזמן הבית, וכפי שהשיג הראב"ד על דברי הרמב"ם: "אמר אברהם, למה כופין אותו לעלות ולמנות, וכי יש שם טהרה, והלא כולנו טמאין טומאת מת, ואין כאן הפרש בין אר"י לחו"ל, ואסור להזיר בכל מקום". והעולה מדברי הראב"ד חידוש גדול, שבזמן הזה אסור לקבל נזירות גם באר"י, כי מאחר שכולנו טמאי מתים, גם באר"י דינו כחו"ל, ואין לקבל נזירות בגלל טומאת מת שיש כבר עלינו.

ובביאור השקלא וטריא של הרמב"ם והראב"ד בזה, מן הנכון להביא את דברי הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם בהלכה זו, וז"ל: "דקשיא ליה להראב"ד ז"ל, בשלמא בזמן שהיה להם טהרה מטומאת מת, כופין אותו לעלות ולמנות בטהרה, אבל עתה שכולנו טמאי מת, למה יכופו אותו לעלות לארץ, ואין כאן הפרש בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ונ"ל לתרץ, דאע"ג דכולנו טמאי מת, מ"מ כל מאי דאפשר לן לתקוני מתקנינן, והואיל וגזרו טומאה על ארץ העמים נמצא כל שעה שהוא בחו"ל מוסיף טומאה על טומאתו, ואם כן יש הפרש בין אר"י לחו"ל, והלא מודה הרב שמי שנדר בנזיר שאסור ליטמא למתים, אע"ג דכולנו טמאי מתים, וכי מפני שנטמא בטומאה אחת יהיה מותר ליטמא בטומאה אחרת, ומשום הכי כופין אותו לעלות לארץ ישראל שלא יוסיף טומאה בכל שעה, וזה ברור אצלי". וכיוצא בזה הקשה גם ה'כסף משנה' על הראב"ד: "איני יודע למה אסור להזיר עכשיו בארץ ישראל, שאע"פ שאנו טמאי מתים, אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת, מה איסור יש בזה".