הבלעה משמעותית / רפי זברגר

נזיר טו ע"א
 

הקדמה 

נלמד את המשנה בדף י''ג:
המשנה בדף שלנו ממשיכה לדון בשתי נזירויות של אדם, אחת ''שלו'' ואחת ''של בנו'' ומחדשת דין נוסף על מה שלמדנו עד כה במשניות הקודמות. 

הנושא

הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום, נולד לו בן עד שבעים - לא הפסיד כלום,
אדם נדר שיהיה נזיר אם יוולד בנו, ומכיוון שלא נקב משך זמן, הרי כבר למדנו כי סתם נזירות שלושים יום. ובאותו מועד נדר נזירות נוספת בלתי תלויה בתנאי, למשך מאה יום. הוא מתחיל בנזירות שלו (מאה יום) כיוון שבנו טרם נולד. כאן מחדשת המשנה חידוש מעניין ואומרת שאם בנו יוולד בתוך מאה ימי נזירות שלו, אך יישארו לפחות שלושים יום לפני תום הנזירות, הרי שאפשר להחיל את נזירות הבן בתוך נזירות שלו, ובסך הכול יהיה נזיר מאה יום ולא יותר.
עד כה למדנו על מקרים שהנזירות השנייה אינה נכנסת כולה לנזירות הראשונה ולכן לא למדנו דין זה, אך כאן מחדשת לנו המשנה, שאם הנזירות של הבן קדמה לנזירות שלו, ולכן היא תחול מיד עם לידת הבן, ועדיין נשארו מספר ימים לנזירות שלו שווה או גדול למספר ימי נזירות הבן, הרי שנזירות הבן תיבלע בתוך ימי הנזירות שלו.
יש להעיר, לדעת התוספות ועוד ראשונים, שאם קדמה נזירות שלו על נזירות הבן, הרי שיש לסיים את נזירותו שלו, ורק לאחר מכן מתחילה הנזירות של הבן, כפי שכבר למדנו בדף י''ג.
לאחר שבעים - סותר שבעים,
אבל ממשיכה המשנה ופוסקת שאם הבן נולד לאחר שכבר עברו שבעים יום מנזירותו שלו, הרי שאין אפשרות ''לבלוע'' את נזירות הבן, במקרה זה, מפסיקים את הנזירות שלו, מתחילים ומסיימים את נזירות הבן, ולאחר מכן משלימים ומסיימים את הנזירות שלו.
"סותר" בהלכה זו מתכוונים להפסיק ולא לבטל את הימים שכבר היה נזיר של עצמו.
שאין תגלחת פחות משלשים יום.
הזכרנו דין זה מספר פעמים בדפים הקודמים, וכאן זה מקור הדין. אין אפשרות לבצע דין תגלחת נזיר, אם לא עברו לפחות שלושים יום בלי להתגלח.
יש לשאול, מדוע שלא נבליע את הימים שאפשר להבליע? כלומר, אם נשארו לו פחות משלושים יום לסיום נזירות שלו, לדוגמא, הבן נולד ביום השבעים וחמש של נזירות עצמו. הרי שיש לנו עשרים וחמישה יום שבהם נוכל להבליע את נזירות הבן בנזירות עצמו, ולאחר מכן יישארו לו עוד חמישה ימים להשלים את נזירות הבן!
אבל אין עושים כך, אלא או שכול הימים נבלעים בתוך הנזירות הרגילה או שאנו מחייבים שכל הימים של נזירות הבן יהיו ''עצמאיים'' לא רק חלק מימי הנזירות. לכן במקרה כזה אנו אומרים כי כל נזירות הבן תחול בפני עצמה, ורק לאחר סיומה ימשיכו את הנזירות שלו.
מדוע באמת אין מבליעים רק חלק מהנזירות אלא רק את כול הימים?
ניתן לומר שדין הבלעה היא חידוש, ואין לך בו אלא חידושו. ומכיוון שמשמעות הבלעה היא ''לבלוע'' באופן מושלם, לכן אין אפשרות שרק חלק מימי נזירות הבן יהיו מובלעים בנזירות שלו, וחלק אחר לא יהיה מובלע.
אך אולי ניתן לומר גם סברה שאפשר ללמוד מסוגיה אחרת של הבלעת שכר שבת. לשכיר שעובד בשבת קודש אסור ליטול שכר על פעולתו, אלא נוהגים לתת לו שכר בהבלעה, כך שהוא מקבל שכר שבועי או חודשי ולא מוזכר כי השכר כולל את השבת. בפועל ברור שהוא מקבל שכר יותר גבוה עקב עבודתו בשבת, אך לא מצהירים על כך, ולכן זה כאילו אינו.
אולי גם כאן, כאשר הנזירות של עצמו מבליעה את נזירות הבן, הרי אנו כביכול ''לא רואים'' את הנזירות המובלעת, אבל היא חיה, קיימת ופועלת. מתי יכול להיות מנגנון מעין זה? רק אם כל הנזירות נבלעת בתוך הנזירות השניה, אבל אם היא מבצבצת החוצה, כך שנשארים ממנה שאריות שיש להפעילן גם לאחר ''הנזירות הבולעת'' הרי שאין זו בליעה טובה וכשרה. 
  

מהו המסר

למדנו היום דין הבלעה בנזירות. נזירות אחת ''בולעת'' את השניה, וכך שניהם מתפקדים בו זמנית.
ניתן אולי לדמות דין זה לאדם החונך ומסייע לחברו, ותומך אותו, וצרכיו של הנתמך כביכול נבלעים ומתמלאים ע''י חברו התומך אותו. באיזה אופן הדבר יכול לקרות? רק אם "הבליעה" מלאה ומשמעותית.
נלמד מכאן לעשות כל דבר ברצינות ועד כמה שניתן בהיקף מלא. אמנם לא תמיד יש יכולת ואפשרות לעשות זאת, אך אם הדבר תלוי בעושה, בחונך ובמסייע, הרי שרצוי שהוא "יבלע" כמה שיותר ויעשה בשלימות וביעילות, וכמובן - בשמחה ומתוך הלב והנשמה.
 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]