אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"כגון שבישלו בעצי הקדש"
המותר לרוקן בית כנסת מן הריהוט שבו?
יהודי ערירי היה רבי חיים, ומאחר שבנים לא היו לו הפך חלק מביתו לבית כנסת, כשחלק ניכר מזמנו היה מוקדש לטיפוח אותו מקדש מעט. לימים נזדקן וחלה, ובעודו על ערש דווי שלח לקרוא לעורך דין מקומי שיערוך עבורו צוואה. בין סעיפי הצוואה הורה שלאחר מותו ייקחו את כל הריהוט מבית הכנסת שלו – ספסלים, שולחנות, ארונות ועוד, ויעבירו את הכל לבית הכנסת הגדול בעיר. כעבור זמן קצר נאסף אל עמו. ככלות השבעה הגיע אותו עורך דין כשבידיו הצוואה, ועורר ויכוח עז בין הקהילה המקומית לבין אחיו של הנפטר שהיה גם יורשו היחיד. הקהילה תבעה לקבל את כל הריהוט מבית הכנסת הביתי עבור בית הכנסת הגדול - כצוואתו של אותו נפטר, בעוד היורש טוען שהוא מתכנן לשמר את בית הכנסת שהיה בבית אחיו עד היום, וכי ברור לו שכל צוואתו של אחיו לא היתה אלא מחמת שחשש שהוא – היורש לא יקיים את בית הכנסת שהיה בבית עד עתה, ולכן ציווה להעביר משם את כל הריהוט את בית הכנסת הגדול. אך אין ספק שלו ידע אחיו שאף הוא מתכנן לקיים את בית הכנסת כמתכונתו עד עתה, לא היה מצווה כן. כחיזוק לדבריו הביא עד אחד, והדברים התגלגלו לדיון אצל אחד מרבני התקופה (מעשה זה אירע לפני כארבע מאות ושבעים שנים) – הגאון רבי קלמן. רבי קלמן דן בהם בהרחבה, העלם על גבי הכתב ושלחם לפני גדול הדור ההוא - רבינו מאיר קצנלנבויגן, רבה של פאדובה שבממלכת ונציה.
אחד הנימוקים אותם העלה רבי קלמן לטובת היורש, היתה שאם ייקחו מבית הכנסת את כל הריהוט שבו ויעבירוהו לבית הכנסת הגדול, הרי שיתבטל בית הכנסת מהבית, והרי יש כאן משום האיסור של "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" האוסר לנתץ אבן מבית המקדש, ובפוסקים מבואר ("שו"ת מהרי"ק" סימן קפא) שאיסור זה קיים אף במקדשות מעט – הן בתי כנסיות, שאף אותם אסור לנתץ.
אך כשבאו הדברים לפני רבינו מאיר דחה נימוק זה. והוא מבאר ("שו"ת מהר"ם פאדובה" סימן סה), שאיסור זה של נותץ דבר מן המקדש – שייך דווקא במחובר לקרקע, כמו נותץ אבן מן המזבח. אבל כאשר מדובר על דברים תלושים כספסלים שולחנות וארונות – בזה לא שייך האיסור של "לא תעשון כן". (לגופה של שאלה הכריע מהר"ם פאדובה דווקא לטובתו של היורש, אך מנימוקים אחרים).
ברם, על הנחה זו של מהר"ם פאדובה קמו עוררין מסוגייתנו. לפנינו אמרו בגמרא שהמבשל בעצים השייכים להקדש עובר על הלאו של "לא תעשון כן" שכן בפסוק נאמר (דברים יב, ג-ד) "ואשריהם תשרפון באש... לא תעשון כן לה' אלוקיכם", והרי שאף בשריפת עצי הקדש שייך לאו זה. והנה עצים של הקדש – הלא תלושים הם, ואף על פי כן שייך בהם הלאו של לא תעשון כן. ומעתה הכיצד פסק מהר"ם פאדובה שבדבר תלוש לא קיים לאו זה.
ויישב ה"חתם סופר" (שו"ת, ליקוטים סימן ו), שבמקרה שמנתץ הספסלים או שורפם – אף מהר"ם פאדובה יסבור ששייך לא תעשון כן. לא דן מהר"ם פאדובה אלא לענין עקירתם מבית הכנסת והעברתם לבית כנסת אחר, שלגבי עקירה זו סבור הוא שאין בה משום לא תעשון כן אלא אם עוקר דבר מחובר. וראה ל"חידושי הרי"ם" (שו"ת, אורח חיים סימן ב) המיישב באופן אחר.
*
בשולי היריעה יש מקום להביא את הסיפור הבא. באחד הבקרים נכנס הגאון רבי בן ציון אבא שאול (היארצייט שלו ביום חמישי הבא – י"ט תמוז) למסור את שיעורו בישיבת פורת יוסף. הצפיפות היתה גבוהה ולא היה בספסלים שבחדר השיעורים די מקום עבור כל הבחורים. לפיכך סחב עימו אחד הבחורים כיסא מחדר שיעורים אחר, על מנת שיוכל אף הוא לשבת בשעת השיעור. כאשר נכנס אותו בחור, לא היה זהיר דיו והוא התנגש בקיר כשמחמת אותה התנגשות נתלשה מן הקיר חתיכת סיד ובקיר נוצר חור.
פנה רבי בן ציון אל הבחורים ושאלם, "מי מכם יודע על איזה איסור עבר בחור זה?" כיון שבאותה העת עסקו בישיבה בענייני נזיקין – החלו הבחורים מפלפלים ביסוד החיוב והאיסור של מזיק. האם קיים איסור, ואיזה איסור הוא. האם איסור זה קיים בשוגג, והאם שייך במזיק הקדש ועוד ועוד, כשקולות הפלפול שגבו עד לב השמים ושתי שיטות עיקריות מתגבשות בין הבחורים. ואילו רבי בן ציון שומע ומחריש. לכששקט הסער המתינו הבחורים לשמוע כמי יכריע ראש הישיבה, ואילו רבי בן ציון השיב להם – "לא כדברי זה – ולא כדברי זה. האיסור אותו עבר בחור זה, הוא "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" המלמד שאסור לנתוץ קירות בית המקדש, ובכללם אף קירות של מקדשות מעט כבית הכנסת ובית המדרש"...
