קורבנות ונדרים: הדרן למסכת נדרים
הרב יוסף סלוטניק
יש הבדלים משמעותיים בין עולם ההקדשה של קורבנות לעולם הנדרים. בעולם הקורבנות, האדם מתחייב בתוך מערכת סדורה של חוקים ומצוות, בעוד בעולם הנדרים האדם רשאי לקבל על עצמו מחויבויות או איסורים באופן חופשי. ואף על פי כן, בעולמם של חז"ל נוצרים גשרים משמעותיים בין שני עולמות אלה, שמזינים זה את זה.
לצד יצירת חוקים להתנהלות בעולם הפיזי, התורה מחוקקת חוקים בשני עולמות שונים; האחד הסובב סביב ציר הטומאה והטהרה, והאחר הסובב על ציר הקדושה והחולין. עולמות אלו שונים במהותם ובאופיים, אך גם שונים בדרך התהוותם. בעוד שעולם הטומאה והטהרה הוא אינהרנטי ונוצר מאליו, עולם הקדושה הוא תוצר של מעשה האדם והחלטתו. עולם הטומאה נוצר מהמפגש עם המוות או עם מצבים פיזיולוגיים שונים. לעומת זאת, עולם הקדושה הוא פרי יצירת האדם, המחיל קדושה על בהמות שהופכות להיות קורבנות, או על פירות ההופכים להיות תרומה או מעשר שני, על חפציו ההופכים להיות חפצי קודש ועוד ועוד.
על אף החרות היחסית בבחירת הדברים עליהם יחולו דיני הקדושה, התורה היא זאת שיצרה את התבניות של הקדושה שהאדם משתמש בהן. אמנם האדם בוחר את הבהמה לקורבן, אך הוא יכול להקדיש בהמה רק לסוגים מסוימים של קורבן – האדם אינו יכול להקדיש עוף למנחה, או בהמה זכר לחטאת וכדומה. אמנם בית הדין הוא בעל הסמכות לקבוע מתי יחול ראש חודש ניסן, אך התורה היא זאת שקבעה שבט"ו בניסן יחול חג המצות. התורה נתנה לאדם את התבניות של הקדושה האפשריות אך הוא בוחר על מה להחיל אותן.
עם זאת, התורה אפשרה לאדם חרות מלאה בתחום אחר – עולם הנדרים והשבועות. בעולם זה התורה נתנה לאדם חופש ליצור איסורים או מצוות הנוגעות רק לו. הוא יכול להחליט שהוא יאכל או יצום, יעשה או ימנע, ובכך יוצר לעצמו עולם מלא של מחויבויות חדשות שהופכות חלק מהעולם הדתי שלו, עד כדי כך שאם הוא עובר עליהן הוא חייב מלקות, כמו בעבירות עליהן ציוותה התורה. אף על פי שהאדם המקור למחויבויותיו אלה, להחלטתו האנושית יש הכשר א-לוהי מחייב. נוצר כאן מרחב מופלא של מגע בין א-לוהים ואדם שאין מקורו בציווי הא-לוהי אלא ברצון האנושי ליצור זיקה חדשה בין לבין א-לוהיו.
על פני הדברים, אין קשר פנימי בין עולם הנדרים והשבועות מכאן לעולם יצירת הקדושה מכאן, כיון שהם באמת רוכבים על שני תהליכים שונים מהותית. אמנם בשניהם תפקודו של האדם במוקד, אך באחד הוא הדמות המיישמת את הצו הא-לוהי ובאחר הוא היוצר את הצו בעצמו. על אף שוני זה, התורה משתמשת במילה אחת המקשרת בין שני העולמות: נדר! המילה נדר מופיעה בעשרות מקומות במקרא כמתייחסת לקורבן שאדם התחייב להקריב או ביחס לתרומה שהוא התחייב להעניק למקדש או למשכן, ולצד אלו מופיעים גם הפסוקים העומדים בבסיס מסכת נדרים ומזכירים פעמים רבות אף הם את ה"נדר", למשל: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג).
אמנם אפשר לטעון שהתורה משתמשת בביטוי "נדר" כהבטחה, ואינה מטשטשת דרכו את ההבדל הגדול בין עולם יצירת האיסורים לעולם יצירת הקדושה. אך בעולם חז"ל הפך הקשר להיות אמיץ יותר.
המקום הראשון בו קשר זה בא לידי ביטוי הוא רעיון ה"התפסה" – יצירת נדר איסור דרך הדמיית חפץ מותר לחפץ שהוקדש על יד אדם. לדוגמא אדם האומר "תפוח זה אסור עלי כמו שקרבן עולה אסור עלי" יצר נדר של איסור. התלמוד מנסח את זה באומרו ש"נדר בדבר הנדור" הוא אסור. אך אם אדם יתפיס את הנדר בדבר האסור, כגון שיאמר "התפוח אסור עלי כאילו הוא חזיר" הנדר אינו חל! (ראו למשל נדרים יד ושבועות כ). הבסיס הלוגי של ההתפסה היא שאדם יוצר את האיסור הדתי החדש תוך דימויו לקדושה שהוא כבר יצר בעבר. עולם יצירת הנדרים מנצל את היכולות של האדם ליצוק קדושה בעולם, ודרכו הוא יוצר איסור שאינו קשור לעולם הקדושה אלא לעולם נדרי האיסור. דרך ערוץ זה חז"ל יוצרים זיקה בין יצירת הקדושה ליצירת האיסור.
אין כאן המקום להרחיב ולומר האם התפסה היא הדרך היחידה ליצור נדרים, האם היא פועלת גם בשבועות או רק בנדרים, והאם היא פועלת בכלל. בשאלות אלו עסקו אמוראים, ראשונים ואחרונים. די אם נאמר שזאת הדרך המלך המוזכרת בעשרות משניות במסכת נדרים, עד כדי שהביטוי הנפוץ ביותר לתיאור הנדר הוא "קונם", שהוא שיבוש של המילה "קרבן" ומתאר נדר הנוצר דרך התפסה.
הגשר השני שיצרו חז"ל בין עולם יצירת הקדושה לעולם יצירת נדר האיסור הוא בשאלת המעילה. האיסור למעול בקודש והעונש על מעילה זו מתועד במקרא (ויקרא ה, במדבר ה), במסכת מעילה ובעשרות סוגיות ברחבי הש"ס. בסוגיה מפתיעה מאוד (נדרים לה ע"א) רבא שואל את רב נחמן האם "יש מעילה בקונמות או לא". שאלה זו מפתיעה מאוד שכן מעילה קשורה בטבורה למעילה מ"קדשי ה'" (ויקרא ה, טו) ועסוקה באדם המשתמש בחפצי שמים למטרותיו האישיות. נדרים אינם חפצי ה', וגם אם אדם אסר על עצמו את השימוש בהם בנדר, הם חולין גמורים ומותרים לכל אדם אחר! איך דיני המעילה יכולים להיות שייכים אליהם? למרבה ההפתעה, תשובת רב נחמן היא שיש מעילה בקונמות וכך פסקו הראשונים וביניהם הרמב"ם (הלכות מעילה ד, ט):
יש מעילה בנדרים, כיצד? האומר ככר זו עלי קרבן או הקדש ואכלה – מעל, אף על פי שהיא מותרת לאחרים. לפיכך אין לה פדיון, שהרי אינה קודש אלא לזה בלבד. אמר ככר זו קודש או קרבן ואכלה, בין הוא בין אחר – מעל. לפיכך יש לה פדיון. היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש, נטלה על מנת לאכלה – מעל לפי כולה. על מנת להורישה – מעל לפי טובת הנייה שבה.
התפיסה שיש בנדרים קדושה מערערת על הדיכוטומיה בה פתחתי, ורואה את העולמות של יצירת האיסורים כמשיקים זה לזה בצורה מרובה מאוד.
המקום השלישי בו מצאתי זיקה זו הוא בכיוון ההפוך. לדעת רב ששת (נדרים עח ובבא בתרא קכ) יש לימוד מהפסוק שכשם חכם יכול להתיר לאדם נדר שמתחרט עליו, כך החכם יכול לבטל הקדשת קורבן שהמקדיש מתחרט עליה. הרמב"ם (נדרים ד, ז) מנסח זאת באמרו:
כשם שנשאלים על נדרי האיסר ומתירין אותו, כך נשאלים על נדרי הקדש ומתירין אותו, בין נדרי קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח, ואין נשאלין על התמורה.
שימו לב: המקור ליכולת לבטל פעולות בעולם ההקדש הוא מתוך הדמיון שלו לעולם נדרי האיסור, שם התורה לימדה אותנו שהחכם יכול להתיר את הנדר. דמיון זה אינו מוצא את ענייני הקדושה בתוך עולם הנדרים, אלא מזהה את הדמיון שבין יצירת הקדושה ליצירת האיסור ומתמקדת בו.
מילים ספורות אלו מטרתן להפנות את הזרקור לתופעה שיצרו חז"ל – זיקה בין נדרי איסור לנדרי הקדש. אך אין בכך כדי להסביר את התופעה את שורשיה ואת השלכותיה. האם יש כאן רצון להעצים את עולם הקדושה בחייהם של אנשים שאין להם מקדש? האם יש כאן רצון להחמיר את מעמדם של הנדרים כדי שאנשים לא יזלזלו בהם? האם יש כאן שיתוף של הלכות התלויות בדיבור? האפשרויות מרובות, אך בהתאמה לעולם היתר הנדרים, הן כהררים התלויים בשערה.
