לתקן ולסגור את הנושא / רפי זברגר

נדרים פג ע''א
 

הקדמה 

בשלהי הדף הקודם עסקנו במחלוקת שמואל ורבי יוחנן על נדר שבחלקו יש עינוי נפש לאשה ובחלק השני לא. שמואל סבר כי מתוך שההפרה חלה על החצי שיש בו עינוי נפש חלה גם על החצי שאין בו עינוי נפש, ורבי יוחנן סבר כי הבעל מפר אך ורק על החלק שיש בו משום עינוי נפש. הגמרא מקשה מספר קושיות על רבי יוחנן, במאמר זה נתמקד בקושיא הראשונה, אשר תוכנה מהווה בעצם פרומו למסכת נזיר שנתחיל ללומדה בעז''ה בעוד כשבוע.
  

הנושא

נקדים לקושיא מספר הלכות נזיר:
1. נזיר (או נזירה) אסור בשלושה דברים: שתיית יין ואכילת חלקי הגפן, גילוח שער ולהיטמא למת.
2. אין אפשרות לקבל נזירות רק לחלק מהאיסורים הללו, ואם לא קיבל עליו את כל האיסורים – אינו נזיר.
3. נזיר שעבר על כל אחת משלושת האיסורים הללו מקבל עונש מלקות.
4. לאחר סיום ימי נזירות הנזיר חייב להביא שלש קרבנות: כבש לחטאת, כבשה לעולה ואיל לשלמים.
5. דיני הפרת נדרים שייכים גם בנזיר, ולכן בעלה של הנזירה יכול להפר לה את נדר הנזירות.
6. הפרת הבעל לאשתו הנזירה חלה כמו כל הפרה מאותה נקודת זמן של ההפרה ואילך, ולא עוקרת את הנזירות מלכתחילה (כמו שמתבצע בהתרת נדר או נזירות על ידי חכם).
איתיביה: האשה שנדרה בנזיר, והיתה שותה יין ומטמאה למתים - הרי זו סופגת את הארבעים;
המשנה במסכת נזיר (כ''ג.) מלמדת אותנו כי חייבים מלקות כשעוברים על כל אחד מאיסורי הנזיר (3)
הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה, והיתה שותה יין ומיטמאה למתים - אינה סופגת את הארבעים;
אם בעל הנזירה הפר לה את נדר הנזירות (5) אך האשה לא ידעה על כך, ולמרות מחשבתה שהיא עדיין נזירה (בטעות) שתתה יין ו/או נטמאה למתים – אינה מקבלת עונש מלקות, שכן בפועל היא כבר אינה נזירה. בכל אופן אומרים הראשונים שהיא צריכה ''סליחה וכפרה'' על מעשיה. מכאן מגיעה הגמרא לקושיא על רבי יוחנן:
ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה, דלמא מן יין דאית לה צערא הפר לה, מן חרצן ומן זג לא הפר לה, דהא לא אית לה צערא, ותספוג את הארבעים!
ניתן לחלק את שלושת האיסורים החלים על הנזיר (1) לשני סוגים: דברים שאין לאשה עינוי בהם: טומאת מת ואיסור גילוח שער, ודבר שיש לאשה עינוי בו: שתיית יין. מסיקה הגמרא כי משנה זו לכאורה אינה כשיטת רבי יוחנן, שהרי לפי שיטתו הפרת הבעל חלה רק על החלק בנדר שיש בו עינוי נפש (שתיית יין), ולא חלה על החלק שאין בו עינוי נפש (טומאה וגילוח). אם כן, גם לאחר הפרת הבעל עדיין נשארה באישה חלק מן הנזירות (טומאה וגילוח) ומדוע פסקה המשנה שהאשה פטורה ממלקות, הרי היא צריכה להתחייב במלקות על חלקי הנזירות שעדיין תקפים!
אמר רב יוסף: אין נזירות לחצאין.
רב יוסף עונה שאין להקשות ממשנה זו על רבי יוחנן. וזאת כיוון שבמקרה זה יודה רבי יוחנן כי הפרת הבעל על חלק העינוי בנזירות (שתיית יין) תחול גם על החלקים האחרים של הנזירות שאינן עינוי נפש (טומאה ותגלחת) כיוון שאין נזירות לחצאין (2). מכיוון שאין שום משמעות לנזירות חלקית, הרי במקרה זה הפרה חלקית חלה על הכול, וכל הנזירות מופרת ולכן אינה חייבת במלקות, גם על טומאה ותגלחת.
אמר ליה אביי: הא קרבן לחצי נזירות איכא?
שואל אביי את רב יוסף ואומר לו כי לפי לשון תשובתו של רב יוסף על הקושיא ניתן להבין שאמנם אין נזירות לחצאין, אבל קרבנות המחויבים להביא עם סיום הנדר (4) יתחייבו להקריב גם על חצי נזירות. שהרי הפרת הבעל מבטלת את הנדר מזמן ההפרה ואילך (6), אך  ימי הנזירות שכבר עברו אינם מופרים, ולפי המשתמע מדברי רב יוסף יצטרכו להביא על אותם ימים קרבנות נזיר, והרי אנו יודעים שאין זו ההלכה, ואין מביאים קרבנות על חצי נזיר!
אלא אמר אביי: אין נזירות לחצאין, ואין קרבן לחצאין.
לאור הערה זו, מתקן אביי את לשון התשובה וקובע כי אין נזירות לחצאין וגם אין קרבן לחצאין. 
 

מהו המסר

נוכל ללמוד מאופן התייחסות אביי לדברי רב יוסף הנהגה חשובה. הוא אמנם מעיר על לשונו של רב יוסף, וחושש שניתן יהיה להבין הבנה שגויה ומוטעית, אך לא מבקש מרב יוסף לתקן את לשונו, אלא הוא בעצמו מוסיף עוד מספר מילים שיורידו חשש זה. הוא לא כועס חס וחלילה על רב יוסף. הוא לא ''תובע'' ממנו לשנות את לשונו, אלא פשוט עושה זאת בעצמו ובכך מסיים את העניין.
כמה חשובה הנהגה זו בדיונים ובוויכוחים. שהרי יש אנשים החולקים על חבריהם וכל מטרתם היא להקניט ולהראות לכולם כי ''הלה שגה ואני הצודק''. עושים כל דבר, טוענים כל טענה רק כדי להגיע למסקנה מעין זו. והנה אנו לומדים מאביי הנהגה שונה בתכלית. מצאנו נקודה הטעונה תיקון, בואו נתקנה ונסגור את העסק. 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]