הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
עד כמה צריך להקריב למען הזולת?
נדרים פ ע"ב
הגמרא מביאה מחלוקת בין ר' יוסי וחכמים, שלכאורה דבריו של ר' יוסי מאוד לא ברורים. הוא סובר שאפילו הכביסה של בני עיר אחת חשובה יותר מהחיים של בני עיר אחרת. ובאמת, אחד מתלמידיו הפסיק לבוא לשיעורים שלו בעקבות פסק ההלכה הזה:
1. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף פ עמוד ב
מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים - חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם [ובהמת אחרים - בהמתם] קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים - כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן - חיי אחרים קודמין לכביסתן, רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים. השתא כביסה, אמר רבי יוסי יש בה צער, גוף כולו לא כל שכן! אמרי: אין, כביסה אלימא לר' יוסי, דאמר שמואל: האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא, ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא, ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי.
איסי בר יהודה לא אתא למתיבתא דר' יוסי תלתא יומי, אשכחיה ורדימוס בר' יוסי, א"ל: מאי טעמא לא אתי מר לבי מדרשא דאבא הא תלתא יומין? א"ל: כי טעמיה דאבוך לא ידענא, היכא איתאי? א"ל: לימא מר מאי קא"ל, דלמא ידענא טעמיה. א"ל: הא דתניא, ר' יוסי אומר: כביסתן קודמין לחיי אחרים, קרא מנלן? א"ל, דכתיב: ומגרשיהם יהיו לבהמתם וגו', מאי חייתם? אילימא חיה, והלא חיה בכלל בהמה היא! אלא מאי חייתם? חיותא ממש, פשיטא! אלא לאו כביסה, דהא איכא צערא דערבוביתא.
הפסוק שעליו מתבססת ההלכה הזו, לפי דברי בנו של ר' יוסי, הוא הפסוק הזה, אשר עוסק בכלל בערי הלויים, אבל ממנו למד ר' יוסי שיש זכות לבעלי עיר אחת על כל מה שיש בעיר שלהם, והם לא מחוייבים לתת לבני עיר אחרת מהמים שלהם אפילו אם בשביל עצמם מדובר במים של כביסה ובשביל האחרים זה צורך החיים שלהם.
2. במדבר פרק לה פסוק ג
וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֕ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם
ואם אין די תמיהה בדעתו של ר' יוסי, הרי שהתמיהה גדולה יותר כאשר פוסקי ההלכה דוקא פסקו כדבריו ולא כדברי חכמים החולקים עליהם. ר' אחאי גאון, בשאילתות שלו, אכן פוסק להלכה כדברי ר' יוסי, אך הוא מסביר שהסיבה לכך היא בגלל שמדובר בפיקוח נפש, ולכן בעצם יש כאן מקרה קלאסי של מחלוקת ר' עקיבא ובן פתורא שבה נפסק שהחיים של בעל המים חשובים יותר מהחיים של זה שאין לו מים:
3. שאילתות דרב אחאי (רב אחא משבחא, המאה ה-8, בבל) ראה שאילתא קמז
ברם צריך למימרא הרי דכרו נהרא בעו לחוורי מניהון ובני מתא אחריתי בעו למישתי וליכא להלין מיא אלא למישתי אינון וחוורי מניהון, מאי? כביסה שלהן קודם לחיי אחריתי או חיי אחרים קודם לכביסתן? מי אמרינן במקום כביסה חיי אחרים קודם או דילמא כיון דלא מחוורי מניהון אתו לידי צערא? והילכתא כביסה שלהן קודם לחיי אחרים. ת"ש מעיין שבני העיר מסתפקין הימנו, חייהן וחיי אחרים - חייהן קודם לחיי אחרים. בהמתן ובהמות אחרים - בהמתן קודם לבהמות אחרים. כביסתן וכביסת אחרים - כביסתן קודם לכביסת אחרים. כביסתן וחיי אחרים - חיי אחרים קודם לכביסתן. רבי יוסי אומר: כביסתן קודם לחיי אחרים. איסי בן יהודה לא על לפרקיה דרבי יוסי. אשכחיה רבי ישמעאל ברבי יוסי. א"ל: מאי טעמא לא אתית לפירקיה דאבא? אמר ליה: טעמא דאבוך לא ידענא ולפירקיה עיילנא? אמר ליה ומאי קושיא לך? אמר ליה דאמר כביסתן קודם לחיי אחרים. א"ל הא מדאורייתא היא, דכתיב "והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתן ולרכושם ולכל חייתם". מאי חייתם? אילימא חיה ממש, והא כתיב 'לבהמתם', וחיה בכלל בהמה!? אלא מאי היא? – כביסה, וקרי ליה רחמנא 'חייתם'. וטעמא מאי? משום דשמואל, דאמר ערבוביתא דמנא אתית לידי שיעמום. והילכתא כביסה הוויא חיותא, וחייהן וחיי אחרים חייהן קודמת לחיי אחרים. וכן הילכתא.
אך מסתבר שיש מי שהבין שאין כאן פיקוח נפש, ובכל זאת פסק כדברי ר' יוסי. הרמב"ם מתבסס על הגמרא במסכת כתובות שעוסקת באשה שמניקה תינוק, ורוצה לאכול דברים שאינם בריאים לתינוק. זה לשון הגמרא:
4. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ס עמוד ב
תנו רבנן: הרי שנתנו לה בן להניק - הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה, פסקה קימעא אוכלת הרבה, לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב... פסקה קימעא אוכלת הרבה. מהיכא? אמר רב ששת: משלה. לא תאכל עמו דברים הרעים. מאי נינהו? א"ר כהנא: כגון כשות וחזיז, ודגים קטנים ואדמה. אביי אמר: אפילו קרא וחבושא. רב פפא אמר: אפילו קרא וכופרא. רב אשי אמר: אפי' כמכא והרסנא. מינייהו פסקי חלבא, מינייהו עכרי חלבא.
והרמב"ם פוסק שאם היא רוצה לאכול משהו שמזיק לתינוק מותר לה לעשות כאן, כי הצער של גופה קודם לחייו של התינוק.
5. רמב"ם הלכות אישות פרק כא הלכה יא
האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה יין ודברים שיפין לחלב. פסקו לה מזונות הראויות לה, והרי היא מתאוה לאכול יתר או לאכול מאכלות אחרות מפני חלי התאוה שיש לה בבטנה, הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה, ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יתר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד מפני שצער גופה קודם.
הכסף משנה תמה על הרמב"ם הזה וטוען שלא מדובר כאן אפילו בנזק לאשה, אלא להיפך: זה סתם תאוה שלה, ואיך יתכן שהחיים של התינוק נדחים בגלל התאוה שלה?
לכן מסביר הכסף משנה שבכלל לא מדובר שיש כאן סכנה לתינוק אלא שהבעל רצה לקחת מרווח בטחון, ולזה האשה אינה חייבת להסכים:
6. כסף משנה (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, צפת) הלכות אישות פרק כא הלכה יא
פסקו לה מזונות הראויים לה וכו' ואין הבעל יכול לעכב וכו'. ה"ה והר"ן והטור תמהו על דברי רבינו דהא תניא בהדיא לא תאכל דברים הרעים לחלב וה"ה תירץ דההיא בשאינה מצטערת עליהם אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם שחייה קודמים עכ"ל. ואין לשון זה מכוון דלא שייך לומר חייה קודמים אלא בדברים הצריכים לקיום גופה אבל מאכלות רעים אינם חייה. וע"ק על דבריו דא"כ ה"ל לכתוב לשון הברייתא ולחלק בה להשמיט לשון הברייתא ולכתוב בהנך. ולכן נ"ל דמשום דברייתא הכי איתא פסקו קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב מפרש רבינו דה"ק אם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר אוכלת ואין אבי הבן יכול לעכב עליה ואף על פי שהמאכל המרובה מזיק לולד וטעמא הוי ודאי משום דצערא דגופה עדיף א"כ סיפא דברייתא דקתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב א"א לומר דאינה רשאה לאכול דברים הכלים לחלב קאמר דהא קתני רישא דרשאה לאכול הרבה יותר מכדי צרכה ואין לך דבר שמזיק יותר מאכילה גסה הילכך על כרחך לומר דה"ק אוכלת הרבה אם תרצה ואינו יכול לעכב עליה וכן אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל דברים הרעים לחלב:
השולחן ערוך הביא את שתי הדעות להלכה:
7. שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן פ סעיף יב
פסקו לה מזונות הראויים לה, והרי היא מתאוה לאכול יותר, או לאכול מאכלות אחרות, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב, מפני סכנת הולד, שצער גופה קודם; ויש מי שאומר שיכול לעכב.
החלקת מחוקק תמה איך יכול להיות שמישהו יסבור שהאשה יכולה לאכול דברים המזיקים לתינוק, ולהכניס את התינוק לסכנה בגלל התאוה שלה:
8. חלקת מחוקק (ר' משה לימא, המאה ה-17, פולין) אה"ע סימן פ ס"ק כב
שצער גופה קודם - ויש מי שאומר וכו' אם לולד ספק סכנה ולה אין סכנה רק צער מהי תיתי דמכח צער תסכן הולד? ואם גם לה סכנה, לא ידעתי מי שחולק ע"ז דחייה קודמין בודאי:
הבית שמואל אומר שאכן זו דעתו של ר' יוסי, וכך פוסק גם הרמב"ם להלכה, אלא שהוא תמה למה הרמב"ם פסק כר' יוסי:
9. בית שמואל (ר' שמואל מפיורדא, המאה ה-18, פולין) סימן פ ס"ק טו
שצער גופה קודם - כ"כ הרמב"ם וכתב בחלקת מחוקק אם מגיע מזה לולד ספק סכנה ולה אין סכנה אלא צער מהי תיתי דמכח צער תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז דחייה קודמים בודאי. ואפשר לומר אף על גב דמגיע לולד ספק סכנה מ"מ מותרות לאכול כמה שאיתא בש"ס נדרים דף פ' כביסתם וחיי אחרים כביסתם קודם אף על גב דאינו אלא צער. מיהו שם רבי יוסי ס"ל כן ורבנן פליגו ע"ז וס"ל חיי אחרים קודם ומנ"ל לרמב"ם לפסוק כר"י?
ה'בית שמואל', אם כן, תולה את שני הדינים זה בזה: ההיתר לאשה לאכול מאכלים המזיקים לעובר הוא אותו היתר לבני עיר אחת לעשות כביסה במקום לתת את המים לשתיה של בני העיר השניה. אבל האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג מעלה אפשרות שאולי הדינים אינם אותו דבר, וההיתר הוא דוקא לבני עיר, אבל לא לאנשים בודדים. הוא מעלה אפשרות שהדין של צער לבני העיר כולה הוא לא כמו צער של אדם בודד.
מקור הדברים הוא בגמרא במסכת שבת שאומרת שאפשר לכבות בשבת גחלת של מתכת ברשות הרבים, אבל לא גחלת של עץ:
10. תלמוד בבלי מסכת שבת דף מב עמוד א
אמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ
הפוסקים הביאו כמה דעות בהסבר שבין גחלת של עץ לבין גחלת של מתכת. הרמב"ן כתב שההבדל הוא שגחלת של מתכת היא חמה מאוד גם אם לא רואים את זה עליה, בניגוד לגחלת של עץ, שאם היא חמה רואים זאת. לכן יש חשש גדול יותר שאנשים יינזקו מגחלת של מתכת מאשר מגחלת של עץ. ואולם, בכל מקרה לא מדובר כאן בפיקוח נפש, אלא רק בחשש של נזק. לכן, שואל הרמב"ן, איך יתכן שחז"ל יתירו לכבות גחלת של מתכת, ולעבור על איסור תורה, כאשר לכל הדעות אין כאן פיקוח נפש? מסביר הרמב"ן כך:
11. חידושי הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) שבת דף מב, א
אבל בהלכות גדולות מצאתי גבי גחלת של עץ לית בה היזק רבים, מאי טעמא כמה דלא כביא אית בה סומקא וקא חזו לה ולא אתי לאיתזוק בה אבל גחלת של מתכת אף על גב דאזיל סומקא קליא ולא חזו לה ואתו לאיתזוקי בה, ור' יהודה לית ליה היזק דרבים ושמואל במידי דאית ביה היזק רבים פליג עליה ואף על גב דבעלמא מלאכה שאינה צריכה לגופה כותיה ס"ל, בגחלת של מתכת דאית בה היזק רבים פליג עליה וכן בצידת נחש דאיכא היזק שרי שמואל, וכ"כ ר"ח ז"ל כדבריו, ותימה הוא איך אנו מתירים מלאכה גמורה משום היזק שלא במקום סכנת נפשות, ושמא כל היזק של רבים כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל.
הוא מעלה זאת כאפשרות (וגם דוחה זאת בסוף), אבל אולי יש לחלק בין נזק של רבים לנזק של יחיד, ונזק של רבים יותר דומה לפיקוח נפש. על סמך הסברא הזו רוצה האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג להסביר מדוע בני עיר אחת אינם חייבים להגיע למצב של צער כדי לתת מהמים שלהם לבני העיר השניה, כי זה דומה לפיקוח נפש שלהם:
12. דברי יציב (ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם, המאה ה-20, נתניה) חו"מ סימן עט
וגם לפי פשטות משמעות ש"ס דילן דמשום צער קאמר אפשר דשאני צערא דרבים, עיין שבת מ"ב ע"א מכבין גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים, וברמב"ן שם דשמא כל היזק של רבים כסכ"נ חשיב ליה שמואל וכו' עיין שם וברשב"א ובר"ן שם, וי"ל דה"נ בצער של רבים שייך עכ"פ לומר דחייהם קודמין ודו"ק היטב.
כל ההסברים הללו לקחו בחשבון שמניעת כביסה דומה קצת לפיקוח נפש, כי זה מוביל לשיעמום, ואין זה סתם צער. ואולם, בתוספתא ניתן לראות שלא רק שר' יוסי סובר שהכביסה של עיר אחת חשובה יותר מהחיים של עיר אחרת, אלא גם הבהמות שלהן חשובות יותר מהחיים של בני העיר האחרת, וזה ודאי לא גורם לסכנת נפשות:
13. תוספתא מסכת בבא מציעא פרק יא הלכות לג - לז
מעין של בני העיר, הן ואחרים -הן קודמין לאחרים. אחרים ובהמתן - חיי אחרים הן קודמין לבהמתן. ר' יוסי אומר: בהמתן קודמת לחיי אחרים.
בהמתן ובהמת אחרים - בהמתן קודמת לבהמת אחרים.
אחרים וכבוסתן - חיי אחרים הן קודמין לכבוסתן. ור' יוסי אומר: כבוסתן קודמת לחיי אחרים.
כביסתן וכביסת אחרים - כביסתן קודמת לכביסת אחרים.
בהמת אחרים וכביסתן - בהמת אחרים קודמת לכביסתן.
בית השלחין שלהן ובהמת אחרים - בית השלחין שלהן קודמת לבהמת אחרים.
מסביר הנצי"ב מוולוז'ין שגם לגבי בהמה יש צד של פיקוח נפש. הוא מוכיח זאת מדברי חז"ל במדרש שמוכיחים שבני ישראל פחדו לא רק על עצמם אלא גם על הבהמות שלהם. כשהם התלוננו למשה הם אמרו לו: "לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא" (שמות יז, ג). הם השוו בין העם והבנים שלו לבין המקנה שלו. אומרים חז"ל שהסיבה להשוואה הזו היא בגלל שאם המקנה ימות גם הם ימותו. לכן, אומר הנצי"ב מוולוז'ין, בני עיר שהמקנה שלהם בסכנה – זה כמו שהם עצמם בסכנה, ולכן הם לא חייבים לתת מהמים שלהם לבני העיר השניה:
14. העמק שאלה (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) שאילתא קמז
ועל כרחך טעמא דר' יוסי בבהמתן על פי דתניא במכילתא פרשת בשלח פ' ויסע פ"ז השוו בהמתם לגופן. אמרין בהמתן של אדם הוא חייו של אדם המהלך בדרך. אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. והכא נמי אי אמרינן שלא ילכו בדרך לצורך פרנסתם ואם כן הוא חייהם. ומאי טעמא דתנא קמא ובמאי קמיפלגי? ונראה דודאי אינו דומה סכנת צמא לסכנת בהמתן וכביסתן, דסכנת צמא ברור שימותו בצמא, מה שאין כן בהמתן וכביסתן אפשר שיבואו לידי סכנה, אבל כמה בני אדם הולכין בדרך בלא בהמה ואינו מסתגף, וכמה בני אדם אינם באים לידי שעמום בהעדר הכביסה. אלא דמכל מקום ספק סכנת נפשות הוא. וסבירא ליה לת"ק דחייב להיכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חבירו... ור' יוסי פליג על זה.
אבל האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג לא מקבל זאת מכל וכל. ודאי שאי-אפשר להגדיר את מות הבהמות אפילו כספק פיקוח נפש, שהרי אם זה היה כך היינו מחללים שבת להצלת בהמות, ואנחנו לא עושים זאת. לכן, כדי לענות על כל השאלות ששאלנו מסביר ה'דברי יציב' שהשאלה בכלל לא נגעה לפיקוח נפש. כאשר הגמרא אמרה שבני העיר השניה צריכים את המים 'לחייהם', אין הכוונה שהם ימותו בלי זה, אלא שהם זקוקים למים האלה לשתיה. אם לא יתנו להם את המים האלה הם יצטרכו לשכור מישהו שיחפור להם באר וזה יעלה להם הרבה כסף. בשום מצב לא מדובר בפיקוח נפש, אלא רק בהוצאה כספית וטרחה של העיר השניה, ולכן ר' יוסי סובר שבני העיר האחת לא חייבים לוותר על המים של הכביסה שלהם כדי להקל את הטרחה על בני העיר השניה:
15. דברי יציב (ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם, המאה ה-20, נתניה) חו"מ סימן עט
ובמחכת"ה לא הבנתי איך אפשר לומר דבהמתו של אדם היא כחיותו ויש בזה גדר ספק סכנה, דא"כ יהא מותר לחלל שבת לצורך בהמתו. והך דמכילתא היינו במהלך בדרך, ועיין בביאור זה ינחמנו (שנדפס עם הספר באר אברהם) על המכילתא שאמרו דכיון שימות המקנה גם אנחנו מתים מטורח הדרך שאין בהמות לנהוג צרכנו עליו עיין שם. ואה"נ במהלך בדרך וקיתון של מים בידו אפשר דבהמתו קודמת לחבירו, אבל בבני העיר משום הא בלבד שאם יצטרכו ללכת בדרך אכתי לא הוי סכנת נפשות רק צורך פרנסתם, והרי חייב לתת ממונו להצלת חבירו כמבואר בסנהדרין ע"ג ע"א דחייב למיגר אגורי ודו"ק.
וצריך לומר בהך דר' יוסי דלא מיירי באופן שהאחרים עומדים למות בצמא. ובירושלמי שם [שביעית פ"ח ה"ה] מייתי לה אמתני' דאין נותנין פירות שביעית לחופר בורות, ובפני משה שם מעיין של בני העיר שהולך ומושך לעיר אחרת ואין בו כדי סיפוק לשתייתן וכו' ורשות בידם לסותמו שלא ילך לעיר אחרת שלמטה הימנו עיין שם. ולזה אמרינן דכל צרכיהם החיוניים וגם בהמתם קודמת לאחרים, שבני עיר אחרת יכולים לשכור להם חופר שיכרה להם מים במקום אחר ודו"ק.
