הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
נדרים פג ע"ב
תלמוד בבלי נדרים פג, ב:
"דלמא מיין דאית לה צערא, הפר לה, מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה! אמרי: טומאת מת נמי אית לה צערא, דכתיב: והחי יתן אל לבו". ותניא: היה ר' מאיר אומר, מאי דכתיב: והחי יתן אל לבו? דיספוד - יספדון ליה, דיבכון - יבכון ליה, דיקבר - יקברוניה.
רש"י שם:
"אמרי טומאת מת - ודאי הוי נמי בכלל הפרה משום דאית לה צערא כדכתיב קרא והחי יתן אל לבו והויא עינוי נפש".
אם אישה נודרת נזירות ובעלה מפר לה, הרי שהוא מפר כל דבר שגורם צער. לכאורה צריך לצאת מכאן ששתיית יין הוא מתיר, אולם הטמאות למתים הוא לא מתיר, שהרי אין כאן כל צער. אומרת הגמרא לא כך. גם כאשר אדם לא שותף פעיל בלוויה יש לו צער, כיון שאם הוא לא יספיד אחרים, לא יספידו אותו, וכמו כן אם הוא לא יבכה על אחרים לא יבכו עליו.
בתלמוד הירושלמי (ברכות ג, א) לוקחים את הפסוק והחי יתן אל לבו. למקום בו לא נעשה חישוב שכלי, אלא עבודה רגשית. שותפות בלוויה יש לה בעצמה השפעה חזקה על הבנת החיים.
"רבי זעירא שרע בדיבורא אתון בעיין מיזקפניה ואשכחוניה איעני אמרו ליה מהו כן אמר לון לכן דאתינן על שם [קהלת ז ב] והחי יתן אל לבו".
