עיקר הטהרה - במחשבה

הרב דב קדרון

נדרים עה ע"ב

חכמים אמרו לרבי אליעזר (על פי גרסת המפרש) שלשיטתו ניתן לומר קל וחומר שאם מקווה יכול לטהר אדם טמא שטובל בו, בוודאי יוכל למנוע טומאה מאדם טהור שטבל בו, שאם ייגע בטומאה לאחר הטבילה לא ייטמא.

לכאורה הסברה קשה, איך ניתן להסיק מהעובדה שמקווה מטהר את מי שכבר נטמא, שיש בכוחו גם למנוע טומאה ממי שעדיין לא נטמא.

את העניין הזה ביאר בספר זרע אברהם (סימן נג - טומאה וטהרה) על פי דברי הרמב"ם (בסוף הלכות מקוואות):

הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור.

כלומר, עיקר הטהרה תלויה בכוונת הלב, ורק עם הכוונה הנכונה הטבילה מטהרת, מכיוון שכך, היה אפשר לומר שכשם שהכוונה (עם הטבילה) מועילה לטהר את האדם שכבר נטמא, כך היא יכולה להועיל למנוע ממנו את הטומאה להבא. על פי זה מובנים גם דברי הרמב"ם בפירוש המשנה (פ"ג דפרה משנה ג) הכותב שאדם שנטמא ונטהר יותר גדול במדרגה ממי שמעולם לא נטמא, לפי שהפסוק כבר קבע שהוא טהור, וזאת בזכות הכוונה הטהורה שלו.