'אין מציל על הטהורים מליטמא' / נדרים עה ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בסוגייתנו מובא קל וחומר בדיני טומאה וטהרה:
"ומה מקוה שמעלה את הטמאין מטומאתן אין מציל על הטהורים מליטמא, אדם שאין מעלה את הטמאין מטומאתן אינו דין הוא שלא יציל על הטהורין מליטמא".
רבותינו ז"ל הסבירו שכוונת האמור 'אין מציל על הטהורים מליטמא' כפי שאנו למדים מהכתוב בספר ויקרא (פרק יא פסוק לו) היא שאם אדם נגע בשרץ אפילו בתוך המקוה עצמו הוא נטמא, אך אם כשאותו אדם עדיין בתוך המים, הוא עזב את השרץ ויצא מהמקווה הוא טהור; קביעה זו נפסקה אף ברמב"ם (הלכות אבות הטומאה, ו, יח):
"הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה כגון נבילה או שרץ או משכב שהיה במקוה ונגע בו הרי זה טמא שנאמר אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא אפילו כשהן בתוך המקוה מטמאין וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע יטהר.
מהאמור מובן כי במקרה שבו יצא אדם מהמקוה כאשר הוא אוחז בשרץ, אותו אדם אינו טהור. מה שמחדש רבנו אשר הוא שאם אדם היה בתוך המים ואחז שרץ, וביד השניה החזיק כלי (שאינו נמצא כולו בתוך מי המקוה) הכלי נטמא מהאדם משום הכלל הנזכר.
רבי יוסף קארו כתב: שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה" (כסף משנה, שם), המשמעות של האמור היא שאם אדם נגע בדבר מה כאשר הוא נמצא בתוך מי המקוה (אף אם הוא לא נוגע כלל בדבר טמא) אותו הדבר נטמא מהאדם. הקושי באמור הוא שאם נקבל זאת, שהטמא נטהר רק בעלייתו, לכאורה אין משמעות לאמור שהמקוה אינו מציל מהטומאה שכן כל עוד האדם בתוך המקוה אינו נטהר!
באופן זה ניתן ללמוד גם מדברי רבנו אשר שכתב כי רק מגזרת הכתוב אנו למדים שאדם שנוגע בשרץ בעודו בתוך מי המקוה נטמא, שאם לא כן היינו סבורים ללמוד קל וחומר שאומר שהאדם לא יטמא במקרה זה.
