להתקדש בטעות?! / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

נזיר ל ע"ב

בית שמאי אומרים: הקדש טעות – הקדש.

יש לפעמים שאנחנו נוהגים בעצמנו התקדשות ורצינות בעבודת ה'. פתאום תופס אותנו רגע של רצינות בשעת התפילה ואנחנו מכוונים את ליבנו באופן מיוחד. אבל אחר כך החיים ממשיכים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מהרהרים, האם הרגש ההוא היה אמיתי? האם לא עשינו את עצמנו קדושים וטהורים, בשעה שאנחנו רחוקים מכך מאוד?

תשובה לשאלה כאובה זו עונה רבי שמואל משינאווא (רמתים צופים, סימן א - מערכת הרה"ק מפרשיסחא זיע"א, אות קח) שעונה בשמו של רבו הגדול, החוזה מלובלין, על בסיס המשנה שלנו.

משום שבפנימיות הרעיון של הקדש טעות הקדש, טמון הגרעין לתהייה זו שהעלנו. שכן, ברגע מסויים תפס את האדם רגש של קדושה והוא הקדיש דבר מסויים למקדש, אולם אחר כך הסתבר שזו הייתה טעות. התעקשותם של בית שמאי לטעון שאף על פי כן הדבר ההוא נשאר בגדר הקדש, היא עידוד גדול לכל אחד מאיתנו, לומר: אפילו אם אתה מדמה בנפשך רגש של קדושה, ואחר כך חושב לעצמך שאולי הרגש הזה לא היה ממקום אמיתי לחלוטין, עדיין אין זה מוציא אותך מתחומי הקדושה.

על בסיס רעיון זה של רבו הגדול, מוסיף רבי שמואל ואומר שלכן אומר הרמב"ם בהלכות תמורה (ד, יג) שדיני התמורה הגיעו בכי לתקן את הדעות, שכן דיני התמורה מלמדים אותנו שאפילו החליף האדם דעתו בתוך תחומי הקודש, ואולי אפילו התבלבל וחשב כי דבר מסויים קודש הוא ואחר כך חשב אחרת, עדיין, בגלל שכל המהלך הזה היה כחלק מרצונו של האדם לדבוק בקב"ה, לכן לא ניתן להוציא אותו מתחומי הקדושה.

דווקא העובדה שהאדם מגלה את רצונו להתקדש ולהתקרב לרבונו של עולם, הוא זה שקובע היכן נמקם את האדם מבחינה רוחנית, ואפילו אם אחר כך יגיעו מחשבות אחרות.

כי האדם האמיתי הוא דווקא זה שרוצה בקרבת אלוקים.