מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הפרת הבעל נדרי אשתו

הרב צבי שפיץ

נדרים עט ע"א

הנושא עליו נסוב הדף היומי של השבוע הינו – הפרת הבעל נדרי אשתו, דבר שהינו שכיח ומעשי גם בזמן הזה, לפיכך נביא בס"ד להלן את עיקרי הדברים, מבלי להיכנס לפרטים הרבים שקיימים בכל דין, וכפי שנכתבו בגמ' שם, ובשו"ע יו"ד סי' רלד ובמפרשיו.

כתוב בפרשת מטות (ל, ז-טז) שהתורה נתנה כח לבעל להפר את נדרי אשתו ביום ששמע את הנדר שנדרה. ואם למרות ששמע את הנדר שתק ולא הפר אותו, וכל שכן אם אמר בפיו שהוא מעוניין שיחול הנדר שנדרה – יותר אין הבעל יכול להפר אותו. דבר זה נקרא בלשון התורה – הקמה. וכלשון הפסוק שם (יב) "וקמו כל נדריה, וכל איסר אשר אסרה על נפשה – יקום" ע"כ.

אמנם היות ורצון התורה שהבעל יפר את נדריה, כדי שלא תכשל בהם בשוגג או במזיד, לכן אמרה התורה (פסוק טז) שאם הבעל קיים את הנדר, ולבסוף האשה עברה עליו – הוא נושא את עוונה, כי יכל למנוע ממנה מלהיכשל בעוון נדרים וע"ש בפי' רש"י.

אמנם לדעת רוב הפוסקים, למרות הקמת הבעל, עדיין יכולה האשה ללכת בפני בי"ד של שלושה אנשים שיתירו לה את הנדר שנדרה, ולשם כך היא יכולה גם לשלוח את בעלה שיבקש עבורה מבי"ד שיתירו לה את הנדר שהקים. ואע"פ שלסתם אדם שנדר - אין אפשרות לשלוח שליח לבי"ד להתיר את נדרו במקומו, וצריך הנודר לבוא בעצמו לפני בי"ד. אולם היות ואשתו של אדם נחשבת כחלק מגופו, לכן נחשב הדבר כאילו הבעל מתיר נדרי עצמו. לפיכך אפילו אם הבעל הינו ת"ח – אינו יכול להיות אחד מדייני הבי"ד להתיר את נדרי אשתו, כי נחשב שמתיר את נדרי עצמו, והתורה אמרה "לא יחל דברו" כלומר, שאדם אינו יכול לחלל ולהפר את דבריו בעצמו, ורק אחרים יכולים לעשות זאת עבורו. [ועיין בשו"ע וברמ"א סי' רלד, כג ובסעיף נו. ובש"ך שם ס"ק לט, וס"ק ע-עא פרטים נוספים].

ישנם הבדלים מהותיים בין גדרי התרת בי"ד נדרי אדם, לבין גדרי הפרת הבעל את נדרי אשתו, ונציין להלן את העיקרים שבהם.

א. מבואר בגמ' נזיר (כא:) שבי"ד עוקר את הנדר מעיקרו ועושה אותו כנדר טעות, וכאילו מעולם לא נדר האדם את נדרו. אולם הבעל ע"י הפרתו, עוקר את הנדר מיום שומעו ואילך, אבל מהיום שהאשה נדרה ועד היום ששמע מהנדר והפר אותו – הנדר חל.
לפיכך אם אדם עבר על הנדר שנדר, אולם לאחר מכן בי"ד התיר לו את נדרו – נמצא שמעולם לא נדר, כי בי"ד עקר את הנדר משורשו, ולא נחשב שעבר על הנדר. [אולם עיין בגמ' קידושין (פא:) שצריך לעשות תשובה אם התכוון לעבור במזיד על נדרו]. לעומת זאת אם האשה עברה על הנדר אפילו בשגגה בתקופה – שבין היום שנדרה אותו, עד היום שבו בעלה הפרה לה נדר זה, מכיון שהנדר חל בימים אלו, נמצא שהאשה עברה על האיסורים "לא יחל דברו", "וככל היוצא מפיו יעשה". ואיסורים אלו – לא יתבטלו ממנה למפרע, כל זמן שבי"ד לא יעקור את נדרה.

ב. מאחר ובי"ד עוקר את הנדר מעיקרו, צריך הנודר לבוא בפניהם ולומר להם, למה הוא מתחרט מהנדר שנדר. או לטעון בפניהם, שאם היה יודע את הקושי שיש לו מחמת הנדר – לא היה נודר, ועיין בשו"ע יו"ד (סי' רכח, ז) הפרטים בזה. כמו כן אם בי"ד יבחין שהוא רוצה להתיר את נדרו, כדי להתיר לו לעבור על איסור שגדר את עצמו מחמת הנדר שלא לעשותו – בי"ד לא יתירו לו את נדרו.
לעומת זאת מבואר בר"ן בנדרים (עג: ד"ה ואיכא דילפי), ובחידושי הריטב"א, והר"ן בגיטין (פג: ד"ה כל הנודרת וכו'), שהתורה נתנה סמכות לבעל להפר נדרי אשתו - למרות שאומרת שהיא מעוניינת בקיומו ומתנגדת להפרתו. וכן רשאי להפר לה ביום שומעו את הנדר – בינו לבין עצמו, ואין האשה צריכה לבקש זאת ממנו, וכן אינה צריכה להיות נוכחת בעת הפרתו. והוסיף הש"ך (יו"ד סי' רלד ס"ק מח) שהבעל יכול להפר לה אפילו נדר שעשתה כדי להימנע מלעבור על איסורי התורה או איסורי חז"ל.

ג. בי"ד רשאי להתיר את נדריו של הנודר ברוב המקרים שנדר, למעט באופנים מסוימים. לעומת זאת התורה התירה לבעל להפר נדרי אשתו – רק בנדרים שיש בהם עינוי וצער לאשתו. וכן בדברים שנקראים בלשון חז"ל "בינו לבינה". כלומר, שמחמת נדרים אלו נגרם צער לבעל כשהאשה לא עושה אותם, והם יכולים לגרום לאיבה ושנאה ביניהם. אבל אם האשה נדרה בדברים שאינם קשורים לבעל, ואין בהם עינוי הגוף לאשה – אין לבעל סמכות להפר נדרים אלו. ובמקרים אלו עליה להתירם רק בפני בי"ד.

ד. במושג עינוי נפש של האשה כלול: אם האשה אסרה על עצמה מלאכול כל סוגי המאכל, שמצטערת אם לא תאכלם, וכל שכן אם קיבלה על עצמה להיות בתענית. וכן כל מה שקשור לקישוטי האשה והנוי שלה. רחיצת הגוף, ולבישת בגדים נקיים או בגדים מסוימים. וכן אם נדרה שלא תלך או שלא תדבר עם הוריה, קרובי משפחתה, תמנע מללכת לחתונות, מסיבות משפחתיות וכדו', ניחום אבלים, לשמוע שירה או כל דבר אחר שמשמח נשים וכיוצא בכך. נוסיף עוד – שעינוי נפש נחשב, בין אם זה עינוי גדול או עינוי קטן, ואפילו שנועד לזמן מועט בלבד.

ה. בכל הדברים שהאשה משועבדת מחמת הכתובה לעשותם לבעלה – לא מועיל הנדר שתידור להפקיע אותה מחיובים אלו. ולכן במקרים אלו אם תידור – הנדר לא יחול כלל, ואינה צריכה להתירו.

ו. ישנם דברים שהאשה איננה מחויבת לעשותם, אולם כשיחסי הזוג הינם תקינים – מקובל להתנהג כך, ולכן אם האשה לא תעשה אותם – יגרם לבעל צער או טירחה לעשותם במקומה. דברים אלו נקראים בלשון חז"ל: דברים שבינו לבינה, ובמקרים אלו נתנה התורה סמכות לבעל להפר את נדרי אשתו.
והדוגמאות לכך הינם: אם אשתו אסרה בנדר שלא ללכת לבית הורי בעלה, קרובי משפחתו או לכל אירוע משפחתי שקשור למשפחת הבעל. או שתמנע מלעשות מלאכות שקשורות לניהול תקין של הבית, שלמרות שאיננה מחויבת בהן, אבל כך דרך הנשים לעשות בביתן. או שנדרה שלא ליהנות מאף אדם, וממילא כתוצאה מכך, יצטרך הבעל לטרוח במקומה.

ז. כתב התוס' בב"מ (קד. סוף ד"ה הכי גרסינן וכו'), שגם נדר שיכול להגרם מחמתו הפסד ממון לבעל נחשב – כדברים שבינו לבינה. ולכן אם האשה נדרה לתת כסף מסוים לצדקה או לכל מטרה חיובית אחרת או לקנות חפץ מסוים וכיו"ב, אם הכסף שהתחייבה בנדרה שייך לבעלה, אפילו אם הוא סכום מועט, שמעיקר הדין רשאית האשה לתת אותו לצדקה או לקנות עמו חפץ לביתה, בכל זאת רשאי הבעל להפר את נדרה.

ח. אם האשה נדרה למשל לומר פרקי תהילים כל יום או בימים מסוימים או שנדרה ליסוע להתפלל במקום מסוים וכדומה, ואין נדר זה מונע ממנה מלתפקד כראוי בביתה – אין לבעלה סמכות להפר את נדריה. כי נדר מסוג זה – אינו נחשב דברים שבינו לבינה. וכמו כן אינו בגדר עינוי נפש, שהמושג הזה מתייחס לעינוי שקשור לצורכי גופה ולא לדברים רוחניים, אלא אם כן נגרם לאשה מחמת הנדר הזה גם צער ועינוי הגוף.

ט. מאחר ובי"ד עוקר את הנדר מעיקרו, לכן אופן ההתרה ע"י בי"ד הינו, כשאומרים לנודר שלש פעמים – מותר לך או מחול לך או שרוי לך כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' רכח, ג). לעמת זאת מכיון שהבעל מפר את הנדר מכאן ואילך ואינו עוקרו משורשו, כשמפר את הנדר צריך לומר שלש פעמים – מופר לך או בטל לך. אבל אם יאמר לאשתו – מחול לך או מותר לך, או שרוי לך וכדומה – אין לשון זו מועילה. ולכן גם אם יאמר כך – הנדר נשאר בעינו. ואם יעבור היום בו הבעל שמע את הנדר – תצטרך האשה להתירו בפני בי"ד.
כמו כן, הבעל צריך לומר בפיו שמפר לאשתו את הנדר, אולם אם חשב על כך בליבו בלבד, ולא אמר זאת בפיו – הנדר קיים, ואשתו תצטרך להתירו בפני בי"ד.

י. התורה נתנה סמכות לבעל להפר את נדרי אשתו רק ביום שומעו. והיות ובדיני התורה – הלילה מתייחס ליום שבא אחריו, לפיכך אם הבעל שמע מהנדר בלילה – רשאי להפר את נדרה עד שקיעת השמש ביום שלמחרת. ואם שמע את הנדר לפני השקיעה – רשאי להפרו בדקות הספורות שנשארו עד השקיעה בלבד.

יא. ישנם שתי אפשרויות לקיים את נדרי אשתו שיחולו. א. – ע"י שהבעל שותק ולא מגיב כלום למרות ששמע מאשתו על הנדר עד שקיעת השמש של אותו היום. מאחר והקמת הנדר מועילה גם בלב, ואין הבעל צריך שיאמר בפיו שמסכים לקיום הנדר.
ב – אם אמר בפירוש בפיו שמעוניין שהנדר יחול או שאמר לשון שיש לה משמעות דומה.

יב. ישנו הבדל מהותי בין שני אופני הקמת הנדר.
אם קיים את הנדר ע"י ששתק ביום ששמע ממנו – יכולה האשה ללכת לבי"ד שיתירו לה את הנדר, ואינה זקוקה להסכמתו של בעלה.
אולם אם קיים הבעל בדיבורו את הנדר, נחלקו רבותינו הראשונים ובפוסקים, האם למרות זאת בי"ד יכול אח"כ להתיר לה את הנדר [וכך הכריע השו"ע סי' רלד, כג ורוב הפוסקים], או מכיון שכל אשה נודרת על דעת בעלה, מכיון שבעלה קיימו – אין אפשרות לבי"ד להתיר את הנדר. לכן במקרה זה כדי להימנע מספק בדין תורה הכריעו הפוסקים [כמבואר שם ברמ"א, ובסעיף מט ובש"ך ס"ק לט, ובהגהות רע"א על הש"ך הנ"ל] כדלהלן:
אם הבעל מתחרט על הקמתו עוד ביום שומעו – צריך הבעל להתיר תחילה את הקמתו בפני בי"ד, ולאחר מכן עוד באותו היום יפר לה בעלה את נדרה.
אבל אם מתחרט מההקמה לאחר היום ששמע מהנדר – תחילה יתיר הבעל בפני בי"ד את הקמתו, ואחר כך יפר לאשה את נדרה. ולאחר הפרתו - תלך האשה גם בפני בי"ד שיתירו לה את הנדר, וע"י כך יעקרו אותו כנדר טעות.