כדאי להביא עצמנו לידי בושה / רפי זברגר

נדרים סה ע''א
 

הקדמה 

למדנו בדף הקודם את מקור סברת רבי אליעזר כי "מותר לפתוח נדר בנולד'':
מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר רב חסדא, דאמר קרא (שמות ד', י''ט): וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ: , והא מיתה דנולד הוא, מכאן שפותחין בנולד.
כשירד משה למדין וביקש להינשא לבת יתרו, נשבע לו שלא יקחנה ללא רשותו של יתרו. לאחר שנים רבות, כשמשה נצטווה לחזור למצרים (לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם) התיר לו הקדוש ברוך הוא באותו מעמד גם את השבועה. הקדוש ברוך הוא מצא ''פתח'' לשבועה בכך שהמבקשים להרוג את משה כבר מתו, וזה בעצם פתח של נולד (מעניין ש''מיתה'' היא פתח של ''נולד''). אמנם דתן ואבירם, המבקשים להרוג את משה לא מתו בפועל, אך הגמרא מסבירה מיד שהם נעשו עניים ו''עני חשוב כמת''. מכאן מוכיח רבי אליעזר את סברתו כי מותר לפתוח נדר בנולד.
 

הנושא

הגמרא בדף שלנו מוכיחה מאותו פסוק דין נוסף בהלכות נדרים:
תניא: המודר הנאה מחבירו - אין מתירין לו אלא בפניו.
מי שאסר על עצמו בנדר ליהנות מחברו, אם הוא מתיר את הנדר, חייב לעשות זאת בפני החבר.
מנא הני מילי? אמר רב נחמן, דכתיב (שם): וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ ,
הקדוש ברוך הוא מתיר את הנדר (שבועה) של משה במדין (או מתיר לו במקומו, ואומר לו ללכת למדין), המקום בו נשבע משה ליתרו כי לא יעזוב עם ציפורה ללא ידיעתו של יתרו. הגמרא ממשיכה ומביאה מקור לכך כי משה נשבע ליתרו במדין:
אמר לו: במדין נדרת לך והתר נדרך במדין, דכתיב (שמות ב', כ''א): וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה, אין אלה אלא שבועה, דכתיב (יחזקאל י''ז, י''ג): וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח. וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ וַיְאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ מִשּׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (דברי הימים ב' ל''ו, י''ג)
כוונת המילה אלה הכתובה אצל משה בספר שמות פרק ב' (וַיּוֹאֶל) הינה שבועה, כפי שמשמע מהפסוקים בספר יחזקאל ובספר דברי הימים. הגמרא מרחיבה בהמשך מהי אותה השבועה שנשבע צדקיהו לנבוכדנאצר.
הירושלמי מביא שני נימוקים לחובה ההלכתית להתיר את הנדר באותו מקום בו הוא נדר:
1. משום בושה – אם הנודר יצטרך לחזור למקום בו נדר, יגרום לו להתבייש מלבטל את הנדר בפניו של החבר, ובכך יימנע להתיר את הנדר ע''י פתח.
2. מפני החשד – אם הנודר יתיר את נדרו שלא בפניו, והחבר לא ידע על כך, ולאחר מכן יעשה מעשה שהיה אסור לו לפי הנדר, יחשוד החבר שהוא עובר על נדרו.
ישנן מספר נפקויות בין שני ההסברים:
• אם הנדר לא היה לתועלתו של הנידר, הרי שלפי ההסבר הראשון אין סיבה להתיר במקום הנדר, כיוון שאין שום בושה לנודר להתיר את הנדר במקומו של הנידר. אך במקרה זה חשש לחשד עדיין קיים, ולפי טעם זה חייבים להתיר במקום הנדר.
• אם התיר את הנדר שלא בפני הנידר, אך סיפר לו על ההיתר. לפי הטעם השני – ברגע שנודע לנידר כי הותר הנדר, כבר הוסר החשד ומטעם זה אין צורך להתיר במקומו של הנידר. אך הטעם של הבושה עדיין תקף, ולכן מטעם זה אינו יכול להתיר במקום אחר ורק להודיע לנידר.
    

מהו המסר

שני הנימוקים המובאים בירושלמי להלכה הדורשת להתיר את הנדר בפני המודר מלמדים אותנו מסרים חשובים לחיים.
• כמה ''כוח'' יש למידת הבושה. כמה יכולה מידה זו למנוע מהאדם לעבור עבירות שבלעדיה היה עובר אותן ללא כל קושי. בגמרא שלנו למדנו כי הבושה מונעת מהנודר להתיר את נדרו במקום שאנו מבקשים למנוע זאת ממנו (להתיר את הנדר). אך יש לומר כי בושה יכולה למנוע כמעט כל עבירה.
אנו מכירים זאת היטב, למשל באיסור צפייה במראות אסורים (או כל עבירה אחרת). לצערנו המכשיר הסלולארי הינו כלי משמעותי הגורם לבעליו לעבור איסורים מעין אלו בכמות ובאיכות גדולה מאוד. אך אם אדם אחר יראה את ''הצופה'' באותם מראות, הרי שמייד הוא יסתיר את מעשהו, או יימנע מלעשותו.
לא לחינם אמרו חז''ל (יבמות ע''ט) כי בושה הינה אחת מהסימנים של יהודי (רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים).
אנשים אפילו מעדיפים למות , רק לא להתבייש במעשיהם או באשמה חמורה אשר מטילים עליהם.
לכן, כדאי להביא את עצמנו לידי בושה, כאחד מן הכלים שיכולים לסייע לנו מפני היצר הרע העומד לשטננו.
• כמו כן, יש עניין להסיר כמה שניתן את החשד של אנשים אחרים מפעולות, דיבורים ומעשים לא טובים שלנו. גם אם הדיבור או המעשה שלנו הינו תקין וטוב, אך בכל אופן אנשים אחרים חושדים כי עשינו מעשים שלא ייעשו, זהו מצב בעייתי שכדאי מאוד למנוע אותו.
לא לחינם מזכיר משה לשנים וחצי השבטים המבקשים לשבת בעבר הירדן המזרחי, לאחר שכבר התחייבו לסייע לאחיהם במלחמה לכיבוש הארץ (במדבר ל''ב, כ''ב): .. וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל ..
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח, ולרפואה שלימה של הרב חיים מאיר בן מלכה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]