הנודר בפני חברו / נדרים סה ע"א
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
סוגייתנו קובעת ש"המודר הנאה מחבירו – אין מתירין לו אלא בפניו", והראשונים דנו בכך לאור הדין המקביל המובא בירושלמי (ה, ד):
"הנודר הנייה מחבירו בפניו – לא ישאל לו אלא בפניו, שלא בפניו – נשאלין לו בין בפניו בין שלא בפניו. רבי יוחנן אמר מפני הבושה, ר' יהושע בן לוי אמר מפני החשד".
בירושלמי מובאים שני הסברים לכך שהנודר בפני חברו אין נשאלין לו אלא בפניו: הראשון הוא "מפני הבושה", דהיינו הרצון שהנודר יתבייש מחברו ויימנע מלהתיר את הנדר בלא הצדקה, והשני הוא "מפני החשד", דהיינו שהחבר לא יחשוד שמא הנודר עובר על נדרו בלי התרה.
הראשונים עמדו על שתי נפקא-מינות בין הטעמים: ראשית, לפי הטעם "מפני הבושה" מדובר דווקא בנדר שאדם נדר לטובת חברו ולא בנדר שרק במקרה נעשה בפניו, ואילו לפי הטעם "מפני החשד" כל נדר בפני חברו כלול באיסור. שנית, לפי טעם החשד די בכך שיודיעו לחברו על התרת הנדר, אך הבושה מתקיימת דווקא כאשר הנודר נשאל על נדרו בפני חברו ממש, ולא די בהודעה בדרך אחרת.
בסוגיית הבבלי אין טעמים מפורשים לדין האמור, אך יש שתי מקורות היכולים להצביע על אופי הדין:
"מנה"מ? אמר רב נחמן, דכתיב 'ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים' – אמר לו: במדין נדרת, לך והתר נדרך במדין, דכתיב 'ויואל משה' – אין אלה אלא שבועה, דכתיב 'ויבא אתו באלה'".
הגמרא מספרת שמשה נדר ליתרו שיישאר עימו במדיין ולא ישוב למצרים, ומשום כך היה צריך להתיר את הנדרש דווקא במקום שבו נדר, במדיין. הראשונים נחלקו בשאלה מדוע נדר משה את נדרו, ואפשר ללמוד מדבריהם לענייננו. לדעת רש"י על אתר (ד"ה במדין) מטרת הנדר הייתה טובתו של משה – "ויתרו הדירו למשה שלא לשוב מצרים מפני אותן אנשים המבקשים להורגו", ואילו לדעת הר"ן מדובר בהתחייבות של משה כלפי יתרו – "שנדר משה ליתרו לישב עמו להנאתו".
הסיפור השני המובא בגמרא ברור יותר:
"'וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים (חיים)' – מאי מרדותיה? אשכחיה צדקיה לנבוכד נצר דהוה קאכיל ארנבא חיה, אמר לו: אישתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא".
במקרה זה ברור שההתחייבות הייתה לטובת נבוכדנצר, ועובדה זו היא שמונעת מצדקיה להישאל על שבועתו.
על כל פנים, מדברי הבבלי עולה שמקור הדין הוא מן התורה, ולא מחמת החשד או תקנת חכמים להרבות בושה אצל הנשאל. מהו אופיו של דין זה? המפרשים על אתר מביאים מחלוקת בשאלה אם בדיעבד, כשהתירו שלא בפניו, הנדר מותר: לדעת רוב הראשונים הנדר מותר, ואילו לדעת הראב"ד לא. נראה כי לדעת רוב הראשונים אופי דין התורה דומה לתקנת חכמים שבירושלמי, אך לדעת הראב"ד מדובר בדין בעל אופי שונה, העולה מלשונו של נבוכדנצר – "אישתבע לי".
ייתכן שכאשר אדם נשבע לחברו נוצר דין שונה לחלוטין של שבועה השייכת לחבר: בשבועה רגילה אדם יוצר מחויבות כלפי הקב"ה, וממילא אפשר להתיר אותה על ידי בית דין, המייצגים את רצון ה', אך כאשר אדם נשבע לחברו נוצרת מחויבות כלפי החבר, ובית הדין אינו יכול להתיר אותה. במקרה כזה השימוש בשם ה' הוא כעדות וערבות למחויבות כלפי החבר, ולא כציון הגורם שכלפיו מופנית השבועה.
