בין תלמיד לרבו / חנן חריף

מכות י ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

התלמוד קובע כי "תלמיד שגלה (לעיר מקלט, בעקבות רצח בשגגה), מגלין רבו עמו... הרב שגלה, מגלין ישיבתו עמו". הנימוק לכך ניתן על בסיס דברי הפסוק בנוגע לרוצח בשגגה – "ונס אל אחת מן הערים האל, וחי". 'חיים', על פי תפיסה זו, הינם יותר מאשר קיום פיזי. על עיר המקלט לאפשר לגולה אליה חיים ראויים גם במובן הרוחני, ובמקרה הנדון – לאפשר לו להמשיך את אורח החיים הלמדני-אינטלקטואלי שאליו הורגל. ובלשונו של הרמב"ם: "שנאמר '[ונס אל אחת הערים האל] וחי', עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין" (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ז, א).

אך מעבר להדגשת משמעותו הקיומית של הלימוד והעיון בחייהם של מבקשי החכמה, יש בדברים הללו הכרה בחשיבותו העצומה של הרב בחיי תלמידו, ובחשיבות התלמידים בחיי רבם. שכן, לכאורה, די היה לקבוע שיש לאפשר לרב או לתלמיד להמשיך את לימודם בעיר המקלט, ומדוע שתגלה כל הישיבה כולה? אלא שמכאן יש ללמוד כי הקשר בין הרב לתלמידיו הינו עמוק ומשמעותי, וחורג הרבה מעבר להעברת ידע. הקשר עם הרב-המורה הינו מרכיב מהותי בחיי תלמידיו, והוא חיוני לקיומם הרוחני. לכן לא די בקביעת ישיבה בעיר המקלט; יש צורך דווקא בישיבה המקורית של הגולה, הכוללת את רבו או את תלמידיו.

עמדה זו מופיעה גם בהקשרים אחרים בתלמוד, כגון בדבריו של ר' שמואל בר נחמני (סנהדרין יט): "כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו..."; בחשיבות 'שימוש תלמידי חכמים' ובהדגשת הבכורה של הרב, "שמביאו לחיי העולם הבא", על האב, "שהביאו לעולם הזה" (משנה בבא מציעא, ב, יא); בקביעה כי על הרב להיות "דומה עליך כמלאך ה' צבאות" על מנת שיהיה ראוי שתלמד מפיו תורה; וביצירתן של אסכולות יריבות דוגמת "בית שמאי" ו"בית הלל" הקרויות על שם מייסדן ומייצגות את גישותיהם העקרוניות.

מקבילות לתפיסה זו ניתן למצוא גם בתרבויות רבות ובהקשרים שונים, למשל בדמות 'המורה הרוחני', אדם שהשפעתו חורגת הרבה מעבר להעברת ידע, או בקשרים אישיים עמוקים שנוצרים בין מלומדים לתלמידיהם המובהקים. כך, לדוגמה, מקובל לכנות גם כיום בעולם האקדמי הגרמני את ה'מנחה' לדוקטורט – "Doktor Vater" – "אבי הדוקטור", כינוי המדגיש את 'דמות האב' של הפרופסור, ואת משמעותו בחיי תלמידו.