למד מאהבה וסוף הכבוד לבא
נדרים סב ע"א
"תניא: (דברים ל, כ) לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ - שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר: (משלי ז, ג) קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ, ואומר: (משלי ג, יז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, ואומר: (משלי ג, יח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר".
את הלימוד מהפסוק שבפתיחת הברייתא ביאר הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י הלכה ד: "אמרו חכמים הראשונים, שמא תאמר הריני לָמֵד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שֶׁאֶקָּרֵא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא? תלמוד לומר לְאַהֲבָה אֶת ה' – כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה".
על פי זה מבואר גם הלימוד מהפסוק הבא, אהבה היא בלב, ככתוב (דברים ו, ה) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ, וכן בפסוקים נוספים. לכן פירוש (משלי ז, ג) כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ – שתלמד מתוך אהבה, שהרי בפסוק שלפניו מבואר שמדובר בתלמוד תורה (משלי ז, ב) שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ.
"וסוף הכבוד לבא" נלמד מהפסוקים האחרונים, (משלי ג, יז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם – דרך התורה מוליכה לְנֹעַם וּנְעִימוּת. וכך אומר גם הפסוק הבא במשלי שם (יח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" – התורה עֵץ חַיִּים הִיא שפירותיו אושר.
וקשה, הסיומת "למד מאהבה וסוף הכבוד לבא" סותרת את הרישא: "שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם", שכן עצם ההבטחה שסוף הכבוד לבוא מעבירה מסר שהכבוד הוא משאת נפש, ונכון להאמין ולצפות לכבוד.
ומצד שני קשה ההיפך, וכי ראוי להדריך את גדולי הלומדים הצדיקים להצטנע? הרי אם לא תתפרסם מעלתם הם לא ימלאו כדבעי את את תכלית תפקידם ללמוד וללמד את המוני בית ישראל!
אלא שקושיות אלו מישבות זו את זו.
לא נכון שיאמר אדם אקרא שיקראוני חכם ואהנה מכבודי. הרי אמר רבן יוחנן בן זכאי במסכת אבות (פרק ב משנה ח) שגם אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ.
אמנם אכן סוף הכבוד לבא, שכן (אבות פרק ו ברייתא ג) אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וכבוד זה אינו להנאת עצמך אלא לכבוד התורה והפצתה.
