לפעמים לא ללכת עד הסוף / רפי זברגר

נדרים נד ע''א
 

הקדמה 

בסייעתא דשמיא אנו מתחילים היום את הפרק השביעי, בו נמשיך לעסוק בלשונות שונים של נדרים ומשמעותיהן.
הנודר מן הירק - מותר בדלועין, ורבי עקיבא אוסר.
תנא קמא סובר כי דלועין אינו כלול בכלל ירק אלא נקרא פרי ולכן הנודר בירק מותר בדלועין. רבי עקיבא חולק וסובר כי דלועין הינו ירק ולכן נודר בירק נאסר אף בדלועין. המשנה ממשיכה בהוכחות כל תנא לסברתו:
אמרו לו לרבי עקיבא: והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק, והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין!
תנא קמא מוכיחים את סברתם ''מן החיים''. כשאדם שולח שליח לקנות לו ירק ואינו מוצא אלא דלועין. הוא חוזר למשלחו ומספר לו כי מצא רק דלועין ושואל אותו האם לקנות זאת. מוכיח תנא קמא מעובדה זו כי דלועין אינם בכלל ירק, שהרי אם דלעת הייתה בכלל ירק השליח לא היה חוזר למשלחו לשאול אותו אלא פשוט קונה את הדלעת.
אמר להם: כן הדבר, או שמא אומר הוא לא מצאתי אלא קיטנית? אלא שהדלועין בכלל ירק, וקיטנית אינו בכלל ירק.
רבי עקיבא ''זורם'' עם המקרה של תנא קמא ומוכיח בדיוק ההיפך מאותו מצב שהציג תנא קמא. מן העובדה שהשליח חוזר ואומר כי לא מצא אלא דלעת, ולא חוזר ומספר כי מצא דבר אחר כמו קטניות וכדו', משמע דווקא כי דלעת בכלל ירק הוא, וזוהי סברתו של רבי עקיבא, ומקור פסקו.
ואסור בפול המצרי לח, ומותר ביבש.
את הפול הגדל במצרים יש אוכלים בעודו לח וירוק, ויש המחכים להתייבשותו ואז אוכלים אותו כמו קטניות.
פוסקת המשנה, כנראה לדעת כולי עלמא, כי פול בעודו לח נכלל בירקות, ולכן הנדור מן הירק נאסר גם בו, אך אם התייבש יצא מכלל ירק, ולכן גם יצא מכלל נדרו, ומותר באכילה. 
 

הנושא

הגמרא ''מחזקת'' את ההסבר במשנה על מחלוקתם של תנא קמא ורבי עקיבא:
במאי קא מיפלגי? רבנן סברי: כל מילתא דצריך שליחא לאמלוכי עלה - לאו מיניה הוא, ורבי עקיבא סבר: כל מילתא דמימליך שליחא עלה - מיניה הוא.
חכמים (תנא קמא) סוברים באופן עקרוני כי כל התייעצות חוזרת של השליח עם משלחו מלמדת אותנו כי מושא ההתייעצות אינה בכלל הנדר המקורי. לעומת זאת רבי עקיבא סובר בדיוק הפוך: מושא ההתייעצות מלמדת אותנו כי השליח חושב שזה חלק מן השליחות, ורק מבקש לוודא האם גם לכך התכוון המשלח.
נראה לכאורה כי סברת רבי עקיבא "מבקשת הבהרה", כי הרי לכאורה תנא קמא צודק. אם דלעת הייתה בגדר ירק, מדוע השליח מרגיש צורך להתייעץ, ואמנם ברוח דברים אלו מתייחס אביי מיד לדעתו של רבי עקיבא:
אמר אביי: מודה רבי עקיבא לענין מלקות, שאינו לוקה.
אביי מסייג את הסבר רבי עקיבא וסובר כי ה''הוכחה'' אינה מוחלטת. רבי עקיבא אינו בטוח במאה אחוז כי דלעת הינה ירק והנודר מן הירק אמנם נאסר בדלעת, מספק שמא באמת דלעת אמנם נחשבת לירק, הנודר האוכל דלעת אינו מתחייב במלקות כמו כל אדם אחר שעובר על נדרו. 
  

מהו המסר

משנה זו מציגה תופעה מעניינת. שני אנשים שונים יכולים לראות מצב מסוים ולהסיק ממנו מסקנות הפוכות לגמרי. כל אחד מביא ''סברה טובה'' לטעמו, וכל אחד ''בטוח'' כי הצדק עמו, למרות שאין מחלוקת כלל וכלל על המציאות, אלא חולקים על הסבר התופעה ומשמעותה.
בכל מקרה, דברי אביי מלמדים אותנו גם ''צניעות וענווה''. אמנם רבי עקיבא מביע דעה ועל פניו נראה כי אין לו ספק במסקנה זו, אך בסופו של דבר מלמד אותנו אביי כי גם רבי עקיבא בעצמו לא היה מחייב עונש על סמך אותה סברה.
יש מקום להטיל בה ספק, ולא ''ללכת אתה עד הסוף''.
לימוד זה של אביי מלמדנו כי אפילו אם יש לנו ''סברות הנראות לנו טובות ונכונות'' יש לבחון אותם שוב, לשמוע גם דעה הפוכה, ולא להיות בטוחים כי הצדק עמנו באופן מוחלט. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח, ולרפואה שלימה של הרב חיים מאיר בן מלכה 
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]