לפעמים צריך להקשות / רפי זברגר

נדרים נא ע''ב
 

הקדמה 

המשנה השלישית (מתוך ארבע) בדף ממשיכה לעסוק בהגדרת לשון בני אדם בנושא מאכלים. נלמד את חלקה העוסק במאכלי דגים:
מן המליח - אין אסור אלא מן המליח של דג,
אבחנה בין מילה עם הא הידיעה למילה בלעדיה בנושא נדרים, כבר למדנו במשנה הקודמת בחלוקה שבין ''הכבוש'' לבין ''כבוש שאני טועם''. הכבוש מיוחס לירק שדרכו להיכבש, לעומת ''כבוש'' שכוונתו לכל המאכלים הכבושים.
כנ''ל במשנתנו: ''המליח'' אין הכוונה אלא למאכל שדרך לאוכלו מלוח וזהו הדג.
מליח שאני טועם - אסור בכל המלוחים.
לעומת זאת, כוונת הנודר ממליח בלא הא הידיעה, לאסור על עצמו את כל המאכלים המלוחים.
דג דגים שאני טועם - אסור בהן בין גדולים בין קטנים, בין מלוחים בין תפלים, בין חיים בין מבושלים, ומותר בטרית טרופה ובציר;
דג משמעו דג גדול, ודגה משמעה דג קטן. לכן כשנדר "דג דגים" כוונתו לכל הדגים השלמים. בכל הגדלים, בכל הטעמים, בכל המצבים (מבושל או חי) ובכל הטעמים. למעט דג חתוך (טרית טרופה) ולמעט חלקי הדג כמו הציר שלו.  
 

הנושא

נלמד את הדיון בגמרא לגבי דגים:
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: דג שאני טועם - אסור בגדולים ומותר בקטנים, דגה שאני טועם - אסור בקטנים ומותר בגדולים, דג דגה שאני טועם - אסור בין בגדולים בין בקטנים.
כפי שהקדמנו להסביר במשנה, מרחיבה הברייתא וקובעת כי דג הינו דג גדול, וזו תהיה כוונת הנודר מן הדג.
דגה – משמעה דג קטן, ודג דגים – בין קטנים ובין גדולים
אמר ליה רב פפא לאביי: ממאי דדג שאני טועם גדול הוא? דכתיב (יונה ב', א'): וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת:
הפסוק ביונה מתייחס לדג שיכול לבלוע את יונה שהוא דג גדול וקורא לו דג. מכאן משמע כי דג הוא גדול.
והכתיב (שם ב'): וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה: !
מקשה הגמרא מפסוק לאחר מכן, שם מכנה הפסוק את דג יונה בשם דגה. משמע שגם דגה מיוחסת לדג גדול!
הא לא קשיא, דלמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן.
עונה אביי לרבי שמעון בן אלעזר כי היו שני דגים שבלעו את יונה זה אחר זה. בתחילה בלעו דג גדול כפי המשתמע מפסוק א'. לאחר מכן נפלט מדג זה ונבלע בדג קטן יותר מן הדג הראשון (למרות שהיה דג לא קטן, שהרי בלע את יונה).
אלא וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ז', כ''א), קטנים מתו גדולים לא מתו?
עוד קושיא מקשה הגמרא, וכי במכת הדם ביאור מתו רק הדגים הקטנים כפי שמשמע מההסבר לעיל, ולא מתו הדגים הגדולים, הרי זה לא ייתכן מכיוון שכל היאור נהפך לדם! מתוך קושיא זו משנה הגמרא את ההגדרות:
אלא, דגה - משמע גדולים ומשמע קטנים, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם.
באמת דגה מיוחס לכל הדגים, בין קטנים ובין גדולים, וכולם מתו במכת הדם במצרים. אבל הפרמטר הקובע בנדרים הוא ''לשון בני אדם'' כפי שהקדמנו בתחילת הפרק. ומכיוון שכשאנשים אומרים דגה הם מתכוונים לדגים קטנים, זו משמעות הנדר מן הדגה. (וכן מתכוונים במילה דג לדג גדול).
מסביר המהרש''א את תשובת אביי על כך שיונה נאכל על ידי שני דגים, בתחילה גדול ואחר כך קטן:
והוא מבואר במדרש דדג גדול זכר היה והיה עומד יונה שם בריווח ולא נתן לב להתפלל רמז הקדוש ברוך הוא לדג והקיאו לתוך פיה של נקבה שהיתה מלאה עוברים והיה שם בדוחק שנאמר ויתפלל גו' ממעי הדגה עד כאן לשון רש"י שם.
רש''י מצטט מדרש המסביר כי כשיונה היה במעי הדג הגדול ''לא הרגיש צורך'' להתפלל, כיוון שהיה לו די מקום בבטן הדג. לכן ''רמז'' הקדוש ברוך לדג לפלוט את יונה, ישר לתוך פה נקבה שהייתה קטנה יותר ומלאה בעוברים, וכך היה דוחק ליונה, עובדה אשר גרמה לו להתפלל לה' ולבקש עזרה. 
  

מהו המסר

תיאור במדרש המובא במהרש''א של מעשה בליעת הדגים את יונה, מלמדנו פרק בחינוך. לפעמים צריך ''להקשות'' על ילדים, כדי להביאם לידי הרגשה כי ''חסר משהו''. הרגשה זו תגרום לחשיבה וממנה יצמחו גם החלטות מעשיות.
כאשר יש רווח ולא ''מרגישים מחנק'' שוכחים את המקור, מתעלמים מן המציאות ומדחיקים את הקדוש ברוך הוא ו/או את ההורים התומכים בכל שעה בילדיהם. כדי ''לזעזע'' וליצור מחשבה בונה ופועלת, אנו דוחקים מעט את הילדים, מקשים עליהם פה ושם, ובכך גורמים להם להיווכח בכוחות התומכים והמסייעים להם במשך כל השנה, ולהכיר בכל הטוב שיש להם.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח, ולרפואה שלימה של הרב חיים מאיר בן מלכה 
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]