שלוש דרגות של איסורי עריות
הרב דב קדרון
נדרים נא ע"א
בחתונתו של רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא, שאל בר קפרא את רבי מה פירושן של שלוש מילים המופיעות בפרשת העריות שבתורה (ויקרא כ, יג) "תּוֹעֵבָה", לגבי משכב זכר, (ויקרא יח, כג) "תֶּבֶל", לגבי משכב בהמה, (ויקרא יט, כט) ו"זִמָּה" לגבי זנות בין בני אדם.
המהר"ל מפראג (מובא בלקט ביאורי אגדות) מסביר שבר קפרא אמר זאת דווקא בזמן משתה החתונה, כדי לומר שהתאווה הגופנית, כמו הזנות והשכרות ושאר תאוות הגוף, הם דברים שאין בהם ממש כלל, ואין להימשך אחריהם, אלא יש לשמח את החתן והכלה.
בנוסף לכך הוא מסביר שיש כאן שלוש דרגות של איסורי עריות: אצל שאר בשר נאמר "זימה", כלומר: "זו מה היא", לומר שמדובר בתאווה שאין בה ממש כלל. אצל זכר, שהוא יותר זר ומשונה, נאמר "תועבה", כלומר: "תועה אתה בה", כי זו היא טעות גמורה. ואצל בהמה שהוא עוד יותר זר ומשונה, שאין זה בכלל בן אדם, נאמר "תבל", כלומר: "תבלין יש בה?", כי לא שייך שתהיה לאדם תאוה אל בהמה שאינה אדם, כמו מאכל שאין ראוי לאכול מצד עצמו רק שתבלין מעורב בו ואדם אוכל אותו בגלל התבלין ולא מצד עצמו, כך אין הבהמה ראויה לחבור לאדם כלל מצד עצמה.
